עוף החול האגדי, חידת חיזבאללה ועסקת השבויים . סוף או התחלה? ואולי שניהם?


מאת ד”ר גיא בכור

העולם העתיק הוקסם מאגדה שהתגלגלה אצל כולם על הציפור האגדית הנצחית, החיה אלף שנים, ואז היא עולה באש, ומאפרה היא נולדת מחדש. אין היא מתרבה, בחלק מן האגדות היא נקבה ובחלק זכר. היא פשוט מייצרת את עצמה מחדש, שוב ושוב. אצל היוונים היא נקראה “פויניכס”, ובמיתולוגיה היהודית היא נשכרת כ”עוף חול”. אפילו בתנ”ך היא נזכרת בספר איוב כ”ט י”ח “עם קִני אגווע וכחול ארבה ימים” או בתהילים ק”ג ה’: “תתחדש כנשר נעוריכי” (ביהדות דומה הציפור הפלאית לנשר).


 


האגדה טוענת שהציפור מציתה את עצמה במודע, ביודעה שמן האפר היא עצמה תקום לחיים; דהיינו גם לנצח יש התחלה וסוף בכל פעם מחדש; גאות ושפל; זמניות שהיא עדיין נצחית. על פי המצרים הקדמונים הציפור שורפת את עצמה גם כאשר היא מאוימת על ידי אויב, והציפור החדשה מפקידה את אפר קודמתה במקדש השמש בעיר המצרית הליופוליס (“עיר השמש”).


 


הרעיון הזה של נצחיות המתעוררת בכל פעם לחיים קסם לאומות רבות. רעיון של תחיה לאומית, במיוחד לתפיסה הפשיסטית, שטענה כי האומה היא נצחית, אך יש לה לפעמים רגעי שיא ורגעי שפל. זו היתה תפיסתו של מוסוליני לגבי עוצמתה של האומה האיטלקית-רומאית, הקמה ומתעוררת מחדש במסגרת של “מעיין נעורים” נצחי, או של הרייך “השלישי”, הנאצי. יוון על גלגוליה השונים מעניקה את “מסדר הפויניכס” עד היום כציון הגבוה ביותר שהיא יכולה להעניק. רעיון הציפור הפלאית אפשר לפוליטיקאים לכל אורך ההיסטוריה להיתלות במחזוריות, ככלי ניחום לאחר כישלונות ומשברים, וכאות אזהרה בעתות של הצלחה מרובה מידי, וגאות.




ציפור האש הנולדת מחדש, וריקוד השאול – גרסת איגור סטרבינסקי
(הפלהרמונית של ברלין)
 




 


את רעיון ה”מוקאוומה”, דהיינו העמידה הצבאית מול ישראל וצה”ל הגה חיזבאללה מרגע הולדתו בשנת 1982, וכבר ראינו שהיה זה בסך הכל סולם, דרכו טיפס הארגון השיעי הדחוי, של העדה הדחויה, למעלה בתוך החברה הלבנונית. וכי מי יתנגד למאבק נגד האויב הישראלי השנוא? מי יתנגד להתעצמות ארגון שחרט על דגלו להילחם בישראל הכובשת את דרום לבנון?


 


כך טיפס חיזבאללה השיעי, נתמך הפרסים הזרים, מעלה-מעלה במשך 18 שנות האיוולת שלנו בלבנון, כאשר מדם הבחורים שלנו שתתה הציפור, כדי להתעצם יותר ויותר בתוך הפוליטיקה הפנים-לבנונית ופנים-ערבית. חיילי צה”ל היו הסולם עליו טיפסה העדה השיעית מעלה, אנחנו היינו המוביליות החברתית של דחויי המדינה, “המדוכאים עלי אדמות”.


 


בשנת 2000 החלה ציפור המוקאוומה לגסוס. העדר אויב בתוך לבנון והצורך להיפרד מישראל היו בבחינת מכת מוות לחיזבאללה, שפשוט איבד את זכות הקיום שלו. כדי לשמור את הציפור הגוססת בחיים באופן מלאכותי, חטף נסראללה פעמיים: בשנת 2000 ושנת 2006, כדי לזכות בזכות קיום מחודשת, בזכות ההתעסקות ההכרחית עם ישראל. אם אין ישראל אין חיזבאללה, זאת הוא הבין.


 


זה הצליח לו בסך הכל, קודם כל תודות לעניין העצום שאנחנו עוררנו בנושא השבויים. ככל שבישראל עסקו בכך יותר, בכפיתיות אובססיבית, כך נשארה בחיים עוף החול של חיזבאללה; חלשה אך בחיים.


 


ציפור החול נשארה בחיים גם לאחר מלחמת לבנון האחרונה, אלא שהיא כבר היתה לקראת סיום מחזור החיים הפולחני. פחות ופחות קנו בלבנון את רעיון המוקאוומה, המאבק האלים בישראל, גם משום הכרת כוחה, גם משום הפחד מן השיעים והפרסים, וגם משום שישראל פשוט יצאה מן המדינה. הנזקים לציפור היו עצומים. הרעיון בשנתיים האחרונות מאז המלחמה נמצא בויכוח גדול.


 


לפני חודשיים, כאשר שגה נסראללה וכבש את מערב ביירות הסונית וחלק מן האיזורים הדרוזיים – מתה עוף החול הפולחנית. היא עלתה באש, ונותר ממנה רק אפר.

מגורשת, מגורשת, מן ההיכל: על מות ה”מוקאוומה”, ואיפה טעו הפרשנים

מי עוד יאמין בלבנון כי נשק חיזבאללה מופנה כלפי ישראל, כאשר הנשק “הקדוש” הזה הופנה כנגד הלבנונים? מי עוד יאמין לארגון שרימה את ייתר העדות, וכפר בציוויים המקודשים ביותר של לבנון העכשווית: אסור להיכנס לאיזורים של עדות אחרות, אסור לעודד מלחמת אזרחים חדשה.


 


נסראללה חזה במותה של ציפור החול הזו, של המוקאוומה, בפלצות. הוא הבין שהיא חייבת לקום לתחייה, אחרת אבד עליו כל עולמו. באותו יום ששי של ההשתלטות, אני חשתי שהוא יעשה זאת בעזרת ישראל, דהיינו השבויים. ואכן, באתו כישלון נפתח השער לעסקת חלופי השבוים. נסראללה קיווה להוכיח שרק המוקאוומה תביא לשחרור האסירים, וכך היה. שוב ישראל היתה הכלי החלול דרכו חיים ומתים הרעיונות הערביים הגדולים.


 


עכשיו אנו מבינים שלשורת הטקסים ברחבי לבנון היתה משמעות פגאנית: היא היתה אמורה לכונן מחדש את ציפור החול שמתה, ציפור המוקאוומה, ולהוליד אותה מחדש. מן הסיבה הזו הוזמנו כל ראשי המדינה לצפות ברגע הלידה מחדש, ברגע התחייה, שכן המטרה היתה לשכנע קודם כל אותם. קודם כל לעינים לבנוניות נערכו הטכסים הפגאניים, הקדמונים, לא לעינים ישראליות.


 


זו היתה אמורה להיות תחייתו מחדש של חיזבאללה, על פי התפיסה הפשיסטית, לאחר שורת הטעויות ממלחמת לבנון ועד מערב ביירות. מן הטכסים באיזורים השיעיים בדרום מערב ביירות ועד לטכס לכבודו של קונטאר בכפרו הדרוזי הקטן, עבייה, שבשוף. זו היתה אמורה להיות מאגיה, כישוף שיחזיר את הגדולה, ולצורך כך הוכנו המחזות, בסגנו העשורא השיעי. קונטאר התבקש ללבוש מדי צבא (של חיזבאללה) ולעלות לבמה עם הודעת קשר: “כאן קונטאר, חזרתי מן המשימה”, דהיינו נמחק מימד הזמן של שלושה עשורים, שכן ציפור החול היא נצחית.


אלא שכאן קרתה לציפור ההתנגדות תקלה איומה.


 


 


*


 


מדוע הגיעו כל ראשי המדינה לטקסי הלאומנות שערך חיבאללה? בראשם הנשיא מישל סולימן, ראש הממשלה שונא חיזבאללה פואד סניורה, והכוחות שהתנגדו נמרצות לחיזבאללה, למשל סעד אלחרירי?


משום שעכשיו הוקמה ממשלת אחדות לאומית בלבנון, בהשתתפות היסטורית ראשונה בעוצמתה של חיזבאללה, ואשר בה שותפים הכל, כולל הנוצרים, במסגרת רעיון “החיים במשותף”. אמנם לחיזבאללה יש רק שר אחד בממשלה הזו (ולכן אין לו שום שליש חוסם) מתוך 30 שרים, אך הוא נושא לראשונה בנטל השלטון והאחריות במדינה. הוא שותף בהסכם דוחה, לאחר שלא היה שותף בהסכם טאיף.


 


בעצם הנוכחות ביקשו לחזק את הצטרפותו של חיזבאללה לראשונה לנטל השלטון, לקרב אותו. אך זה רחב מכך. השינאה לישראל היא כיום הכוח היחיד שיכול לחבר את כל הלבנונים; היא המכנה המשותף היחיד סביבו הם יכולים להתאחד, ושנאה זו לא תמות לעולם, שכן היא צורך קיומי. השנאה לישראל אינה קשורה כלל בישראל, וישראל לא מעניינת אותם. היא דבק לאומי פנימי, אות לעליבותה של המדינה שרק שנאה לגורם חיצוני יכולה לאחדה; יכול לגבור על כל השנאות הפנימיות.


 


ומדוע כתבתי שכאן ציפתה לציפור ההתנגדות הנולדת-מחדש תקלה? משום שהמדינה הלבנונית חיבקה את חיזבאללה ואת הטקסים הפגאניים שלו חיבוק דוב; כדי לקשור אותו למדינה, שלא יברח מחדש למערות השיעיות. במילים אחרות מנהיגי המדינה באו לפקח באופן אישי ומקרוב, שציפור המוקאוומה, ההתנגדות האלימה לישראל, לא תיוולד מחדש, למרות שהריעו לה. הם באו לוודא שהיא בשום פנים ואופן לא תקום עוד מעפרה, הם באו לחנוק אותה בטרם תיוולד מחדש. בלפיתה המשותפת את חיזבאללה הם ביקשו לעצור את העוף הנצחי. בפיהם שירי הלל לציפור ובידיהם למטה הם חונקים אותה. תהיה זו הממשלה שתתחיל לדון בפירוק חיזבאללה מנישקו, ובסיום מחזוריות הציפור, והנושא הזה עולה עכשיו במלוא עוצמתו.


הפרדוקס הוא שחיזבאללה מבין זאת היטב. הוא יודע שהחגיגות לתחייה מחדש הם בעצם גם החגיגות לסיום ולקמילה. התחלה מחדש שהיא סוף. האורחים רמי המעלה באו לוודא שהסוף לא יהפוך להתחלה מחדש.



 


*


 


אתם כבר יודעים שלבנון היא פוליטיקה למתקדמים. לעין ישראלית בלתי מיומנת במסתורי לבנון סודותיה האפלים של ציפור החול בלתי מובנים לחלוטין. לא פיתחנו את היכולת להבחין בין רב עוצמה למתחזה, בין חלש לחזק, ובין סוף להתחלה. כסומא אנו מגששים במדינה זו, שהמלצתי כבר מזמן להתרחק ממנה ככל האפשר, שכן זו פוליטיקה בשפה שאינה מובנת לנו כלל, ולכן אנו נופלים בה שוב ושוב.


וכך, באופן האירוני והנורא מכל, היינו אלה אנחנו, שעוררנו לתחיה מחודשת את ציפור החול של המוקאוומה. ראשית במלחמת 1982, אחר כך בשהייה בת 18 שנים בלבנון, שוב במלחמת 2006, ושוב השבוע עם העיסקה לקבלת הגופות. עכשיו אנו מבינים את הטרגדיה האמיתית: מי שנושפים על הציפור כדי להעלות אותה באש – אלה אנחנו. ובאותה מידה אנו נושפים על האש, כדי שהיא תיוולד מחדש. ציפור החול האגדית רבת ההוד, של המוקאוומה הלבנונית – היא מעשה ידינו. היא נולדה בזכותנו, חיה בזכותנו, ומתה בזכותנו.


 


ואנו גם נגרום לה להיוולד מחדש. 




למעוניינים להבין את סודותיה של הממשלה הלבנונית החדשה, ואת הרכבה העדתי המאוד מעניין – יש להירשם כמנויים לשירות Gplanet Prime. איך עושים זאת?

אחת לחודש תיערך הגרלה בין כל הרשומים לשירות ההתראות של האתר, ויוגרלו במתנה שני מנויי חצי שנה ל-Gplanet Prime, חלק המאמרים בתשלום של האתר. בסך הכל 24 מנויי חינם בשנה. למי שמעוניין להשתתף בהגרלה – הרישום לשירות ההתראות – כאן.


פיצוח חכמת הערבסקה בביירות: פואד סניורה ונשק החולשה