עזה הנובלת, והזמן הנסוג


העולם הערבי: הקינה הגדולה



מאת ד”ר גיא בכור

כמו במטה קסמים הזמן ברצועת עזה הולך ונעצר, הולך ומתפוגג, הולך ונסוג. אט-אט נעצרים השירותים, המשטרה, המימשל, בתי המשפט, הפקידות, משרד הפנים, הדרכונים, שירותי החשמל, המים, החיים. עזה, המנותקת גם מישראל, גם ממצרים וגם מהגדה המערבית, מתנתקת אט-אט מן העולם, ופשוט נובלת. נגמרו שאגות הניצחון של חמאס, תרועות השמחה המלאכותיות של ההשתלטות; התרועות על ההתנתקות. לילה נפל על רצועת עזה ואין אור יום. עזה פשוט נובלת לנגד עינינו.


 


עם פיטורי שרי חמאס, ובראשם אסמאעיל הנייה, במחצית יוני, תם זמנה של עזה. הכל החל בצו הנשיאותי של הנשיא מחמוס עבאס, צו אכזרי ולא יאומן, שכל תושבי עזה פטורים מתשלום מיסים ואגרות לממשל הפלסטיני. לאחר כמה ימים של שימחה הבינו התושבים את גודל האסון: אין מיסים – אין שירותים. המטרה היא כמובן לייבש את ממשלת חמאס המפוטרת, ולקטוע את מקורות המימון שלה. התוצאה היא אסון, כפי שמגדיר זאת היועץ הכלכלי של ראש הממשלה המפוטר הנייה, עלא א-דין אלאערג’. התוצאה היא שיתוק מוחלט של החיים, של מליון וחצי איש; של “הבעיה הפלסטינית”.


 


הפקידים אינם מגיעים עוד לעבודה, חוץ מאלה העובדים במוסדות הבריאות וההוראה, וזאת כתוצאה מאזהרה נוספת של אבו מאזן, כי מי שיגיע לעבודה יפוטר מיד. אנשים פוחדים שיפטרו אותם מרמאללה, המחזיקה בכסף, ונשארים בבית. לעומת זאת ממשלת חמאס קראה להם לחזור מיד לעבודה, ומי שלא יגיע – יפוטר. התוצאה: איום משני כיוונים, ומרבית האנשים נשארים בבית.


הכל נעצר. נפסק שירות משרד הפנים: אין דרכונים, אין תעודות זהות, אין שירותים חיוניים של מעמד אישי כמו תעודות לידה ופטירה. אין עוד רישום במרשם התושבים. אין לשכוח שתושבי רצועת עזה התנתקו היום לגמרי מהתושבים בגדה. חוץ מקשרי טלפון ואינטרנט, הכל נעצר. משפחות התנתקו, עסקים נחתכו בבת אחת.


ב- 21 ביוני החליט נציב שירות המדינה, ד”ר ג’יהאד חמדאן על הפסקת עבודת השירות הממשלתי הזה, האחראי לפקידים ברצועת עזה. רמאללה פשוט ויתרה על הפקידים בעזה, רובם מינויים של חמאס.
 


אין עוד תיאום אזרחי מול ישראל, שהיה קיים בעבר על ידי אנשי פתח. כיום התיאום נעשה דרך הצלב האדום, שכן ישראל, כמו אבו מאזן, אינה מכירה בממשלת חמאס. היכולת לעבור לטיפול רפואי מתקדם בישראל, אפסית.


הביטוח הרפואי של תושבים בעזה נפסק.  בתי החולים מתפקדים באופן חלקי. מרפאות חוץ נעצרו.


 


השוטרים הפסיקו לעבוד. כמעט 3,000 שוטרים הפסיקו להגיע לעבודה, שכן לממשלת חמאס אין יכולת לשלם להם משכורות, ואם יגיעו לעבודה יפוטרו מראמללה. התוצאה: השתוללות גל של גניבות, רציחות ומעשים פליליים אחרים. לפני שברחו אפשרו אנשי פתח למאות אסירים פליליים, רוצחים, אנסים, וגם משתפי פעולה עם ישראל להימלט מהסראיה, מהכלא. חמאס שיגר להם קריאה לשוב לבתי הכלא. רק חלק חזרו, האחרים מנצלים את התוהו ובוהו הכללי. חלק ממשתפי הפעולה עם ישראל , נמלטו אליה.


הפרקליטות הפסיקה לתפקד. התובע הכללי של עזה, אחמד אלמרני, נטש, ועבר לרמאללה. משם נתן הוראות לאנשי הפרקליטות שלא לעבוד עוד. אין כתבי אישום, אין עבודה משפטית שלטונית. גם השופטים ברחו או שאינם מתפקדים, ובתי המשפט ננעלו. התוצאה: שלטון כנופיות חמאס ברחובות, חיסול אנשים ללא שום הליך משפטי, וחיסולים בין האזרחים לבין עצמם. אין דין ואין דיין.


 


חמאס הקים פיקוד משטרתי אלטרנטיבי, בראשות הקצינים חסן עג’רמי, חדר עבאס ואחרים. הם כבר נתנו הוראה לשוטרים לחזור לעבודה, ומי שלא יחזור יפוטר. אך השוטרים אינם חוזרים. למה להם? ממילא ממשלת חמאס אינה מסוגלת לשלם להם משכורות.


 


כמה זמן תוכל החברה הזו לחיות ללא משכורות? ללא תרומות? ללא שום עתיד?


 


אפילו בעולם הערבי אין שום רחמים על הפלסטינים של עזה. ההיפך יש רצון בנקמה על נצחונו היהיר, המתריס של חמאס. עזה נותרה ללא שום ידיד אחד בעולם.


כמה נורא היה נצחונו של חמאס, אשר הזהרנו כאן באתר לגביו, שכן חמאס רצה יותר מידי ולבסוף יסיים עם אפס.


 


ומה נותר לתושבים האומללים, העלובים, של אחד המקומות העניים והנוראים ביותר בעולם?


 


עכשיו, בקיץ, אלפים יוצאים כל ערב לשפת הים של עזה, ושם, בחינם, הם מתקבצים בחבורות, מקשיבים למוזיקה, וחלקם רוקדים. ריקוד של עליבות, כי אין מחר.


 


זה מזכיר לי את אחת המטפורות היפות ביותר על הסכסוך הערבי-ישראלי, ואשר נכתבה על- ידי סופר ערבי-פלסטיני, ודווקא בעברית, הסופר הערבי-ישראלי אנטון שמאס. שמאס, ערבי נוצרי, היגר בינתים מישראל לארצות הברית, כמו אלפי ערבים נוצרים ישראלים אחרים.


 


בספרו “ערבסקות“, שנכתב בעברית בשנות השמונים כותב שמאס על 1948, כאשר תושבי כפר ערבי גלילי חוזים באימה בכוחות היהודיים ההולכים ומתקרבים אליהם, לכבוש אותם. מה יעשו? הם חסרי אונים.


 


ואז הם מסתדרים בחצי עיגול, ויוצאים בריקוד דבקה סוער. וכאשר כוחות הצבא היהודיים נכנסים, מתכסה כבר מרכז הכפר באבק כתוצאה מן הריקוד הסוער, והאבק הזה עולה למעלה, ומכסה כמו וילון את הכל: את הסכסוך, את ניצחון המנצחים, אך בעיקר את הקלון, הייאוש וחוסר האונים של המובסים. 



אנא עיזרו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לכתובות המייל של חבריכם. הם יודו לכם. איך עושים זאת? באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.


תפסת מרובה לא תפסת

וערפאת מסתכל מלמעלה