עזה, צבא וג'ז – שיקוף לא רע של המצב הישראלי


למדונו תלמידי עזה

ומה חושבים הטוקבקיסטים הערבים על אחמדינג’אד?

כאשר הצד השני מידרדר לשקרים בוטים, הדבר מעיד קודם כל על מצוקתו, ואכן דוברי הג’יהאד עסקו אתמול ביצירת מדע בדיוני, בכל הנוגע לתקרית במעבר כיסופים. אציג בראשית את עמדת הצד השני, ואז יבוא הניתוח.


 


דובר גדודי אלקודס של הג’יהאד האסלאמי, הזרוע הצבאית של הג’יהאד, אבו אחמד, טען אתמול כי אחד הפלסטינים שפרצו את המעבר לעבר ישראל, מוחמד ח’ליל אלג’עברי, בן 19, נהרג כשהוא מנסה לגרור גופת חייל ישראל אל תוך הרצועה, אלא שהמסוקים הישראליים הקיפו והרגו אותו. שלושה משתתפים אחרים בפעולה הצליחו לחמוק אל תוך הרצועה, ולמבצע כולו הם קראו: “הקיץ החם”.


עוד הוסיף אבו אחמד כי לצה”ל היו אבידות, בהרוגים ובפצועים, וכי מדובר בפעולה צבאית מיוחדת, שכללה הסחה במעבר הגבול. הוא לא הזכיר במילה כי הפלסטינים התחזו לאנשי טלוויזיה. הוא הבטיח עוד פעולות “גבורה” בסגנון הזה.


 


ועכשיו לניתוח:



  1. שום חייל צה”ל לא נהרג ולא נפגע בתקרית, ולכן גם הסיפור על גרירת גופה של חייל צה”ל בדוי. בשבועות האחרונים לא מצליחים הפלסטינים להראות הישגים, כאשר צה”ל נמנע מלהיכנס לעימות ישיר איתם. המצב ברצועה הוא כלאחר יאוש, כלכלית, פוליטית וצבאית, ויש צורך בהעלאה של המוראל בכל מחיר, אפילו בשקרים. ממילא איש בעולם הערבי לא מאמין לישראל ולגרסותיה. ואכן, דווח על התקרית באתר אלג’זירה, זכה לתגובות הנאה של הטוקבקיסטים על מעשי “הגבורה” הפלסטינית.


  2. לשם מה מחזיקה ישראל מעבר גבול בכיסופים? האם לא יצאנו מרצועת עזה? יש לסגור אותו ואת כל ייתר המעברים, ממש כך, ולהיתלות בחדירה האחרונה. שהציוד והמזון ייכנסו לשם דרך מצרים.


  3. מבלי שמדווחים על כך, נמשכת הלחימה בין פתח, חמאס, הג’יהאד ואלקאעדה בתוך הרצועה. המתח העצום בין המחנות, הקיפאון מול ישראל, בעיית האסירים שאינה נפתרת מבחינתם – זהו מתכון להתלקחות פנימית. מישהו אמר “קיץ חם” ברצועה?


 *


אזרחי ישראל עוקבים במבוכה אחר האירועים בעזה, בלבנון ובאיראן. חבל שהמנהיגות אינה מבינה שדווקא בשעה זו יש צורך בעמידה גאה ובטוחה בראש המחנה, באישיות כריזמטית, שתדע להניף את היד מעלה, ולעודד את הציבור הנבוך. הוא הרי אינו יודע: בוקר אחד הוא קם לשלום בתקשורת, ולמחרת למלחמה. ויחד עם זאת אנו ממשיכים ליהנות, לחיות ולהצליח בכל הרמות. עם ישראל חי, ועוד איך, בהמתנה.


 


הנה סיפור נעים ששלח לי המשתתף הקבוע שלנו, “ברוקה” (חיים בר, מי שחיבר גם את המאמר על סוד הקפה הביתי, baroka@zahav.net.il) על…

את זה תגלו בסוף הקטע שלו לבד. סיפור מהנה עם הפתעה בסופו.


 


השבוע לקחתי מטוס דמיוני לעיירה ניס בריביירה הצרפתית לפסטיבל הג’אז הבינלאומי השנתי המתקיים זו השנה השלישית בין עתיקות המבצר, כשברקע רוחשים גלי הים ומתנפצים במלוא קצפם. בכניסה עמדו מאבטחים בחליפותיהם המחויטות, מחויכים ומנומסים. בדרך המוארת אל רחבת המופעים, ניגשתי אל השירותים הניידים כדי להשתחרר ולהתארגן מהנסיעה. נכנסתי וסגרתי את הדלת וכאן חיכתה לי הפתעה. האורות נדלקו והאירו שירותים מצוחצחים. מולי נדלק  DVD, והחל משדר שירים של להקת אבבא (אחח..נאנחתי. מתי זה כבר יגיע לישראל…).


 


הלכתי לאורכו של השביל כשברקע הים, ואז הגעתי לרחבה גדולה שבה נגנו הרכבים מקומיים משובחים. מסביב היו פזורים עשרות שולחנות וכסאות בר לבנים.


עשרות דוכני אוכל מכל העולם: סושי יפני, נקניקיות אמריקאיות, קפה איטלקי משובח. לקחנו לנו אוכל והתיישבנו.


 


לאחר מחצית השעה הודיע הכרוז שהגיע הזמן להיכנס לרחבת המופע שעומד להתחיל. שוב חלפנו על פניהם של עשרות סדרנים/יות שכיוונו אותנו אל הכיסאות השמורים. הכל התנהל בסדר מופתי ובשקט, ללא דחיפות וצעקות, המוכרות לנו מאירועים בארץ. בדרך עברנו ליד דוכני ממכר דיסקים,דוכני קפה, בירה ואפילו דוכן לממכר צעיפי כותנה, לחימום מהרוח הקרירה שנשבה עלינו.  התיישבנו.


ואז עלה לבמה המפיק הראשי והתנצל על האיחור בן 10 הדקות ושכבר מתחילים (מצחיקים הצרפתים האלה).הוא הציג את ההרכב והמופע החל.


 


בשניות התמלא חלל האוויר בצלילי דיקסילנד, חמים ועשירים. אוון כריסטופר, קלרניטן ומוביל ההרכב מניו אורלינס ניגן במושלמות קטעים וירטואוזיים, בסגנון קריאולי משנות ה 40.


הקהל היה מורכב ברובו מאנשים בשנות ה 50 וה 60 לחייהם, אבל היו גם עוללים בני שבועיים וקשישים בני 90.  ראית על פניהם שהם נהנים מאוד.


 


חלקם קמו ורקדו לכל אורך המופע וכולם ללא יוצא מהכלל, תופפו לפי הקצב שהכתיב ההרכב שכלל גיטריסט משובח, ג’יימס צ’יריילו, שאילתר בסולואים מרשימים ובשיאם ניגן על הגיטרה האקוסטית שלו עם…קשת של באס. מדהים.


המתופף, אד מץ ג’וניור, הלהיב את הקהל בקטעי סולו קצביים וסוערים שהרימו את הקהל על הרגליים שהריעו לו בתשואות. כשהפסנתרן,ג’ון באנץ’, עלה לבמה היינו בטוחים שהוא זמני שם, כיוון שהוא נולד לפני 86 שנה, בקושי הלך לפסנתר.


כל זה השתנה באחת כשהניח את אצבעותיו על הקלידים. הוא ניגן בוירטואוזיות שהייתה מעייפת גם את הצעירים שבנגני הג’אז, כאילו אין מחר.


הבסיסט, ג’יי לאונהארט, באמת ניגן כמו מתוך ליבו של אריה. מעמיק, בטוח בעצמו ומלא הומור. בכלל שרתה אווירה כיפית בין הנגנים שניהנו בינם לבין עצמם ובין הקהל שהתמסר באהבה במיוחד בקטע האחרון המוכר לכולנו: סאמרטיים של גרשווין.


 


המופע הסתיים כשעל פניו של הקהל נסוך חיוך של אושר. גם השנה היה פסטיבל נהדר.


 


ועכשיו להפתעה: כל המאמר אמת הוא, למעט העובדה המרכזית שהפסטיבל כן נערך בארץ, במשך שלושה ימים בקיסריה, בין העתיקות, ברחבת הדשא ליד המסעדות ובתי הקפה.


הסדרנים הם סטודנטים שלומדים בפקולטות יוקרתיות בארץ ושמם של מפיקי האירוע המוצלח זו השנה השלישית: מנחם דותן ובתו קרני.

הטרור הפלסטיני – הדור הבא 

קיפאון במגעים להפסקת אש בעזה