על כעכי החיים והמוות, ועתידו הקודר של המזרח התיכון


סופה גדולה קרבה


מאת ד”ר גיא בכור

במשך מעל 5,000 שנה, מצרים חיה על הלחם שלה. המשטר היה אחראי לאספקת הלחם האפוי להמונים, וזיכרו איך עד היום אנו מציינים בפסח את עניין המצות, שכן המצרים השתמשו בהתפחה בשמרים, דבר שלקח כמה שעות, זמן שלבני ישראל לא היה, על פי המסופר.

המצרים הקדמונים ראו בלחם אמצעי קיום מרכזי ואמצעי שליטה. בלי הלחם לא היה ניתן לנהל את הממלכות, וזיכרו כיצד יוסף פתר את חלומו של פרעה, והקים ממגורות אדירות של חיטה, לעמוד בפני שנות הרעב הצפוי.

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם, והנה עמד על-היאור. והנה מן-היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאת בשר ותרעינה באחו.


והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן-היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על-שפת היאור.


 ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות, וייקץ פרעה.


 

 ויישן ויחלום שנית, והנה שבע שיבולים עולות בקנה אחד בריאות וטבות.


 והנה שבע שיבולים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן.


 ותבלענה השיבולים הדקות את
שבעהשיבולים הבריאות והמלאות. וייקץ פרעה והנה חלום.


 ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את-כל-חרטמי מצרים ואת כל חכמיה, ויספר פרעה להם את-חלומו, ואין-פותר אותם לפרעה.


התהליך הממושך של הכנת לחם מחיטת הבר המצרית הקדומה, הלישה, ההתססה, הכנת הצורות (המצרים הקדמונים אפו עשרות סוגי לחם, עם צורות של בעלי חיים, דגים, ובני אדם), תהליך האפייה בגלילים של אבן, כל אלה יצרו תלות של האזרחים בשלטון, והתלות הבסיסית הזו, בלחם כמו גם במלח, יצרה את הבסיס למבנה החברתי. הלחם היה הבסיס לקיום המשטר.

הלחם נתפס כניצחון האדם על הטבע, שכן אפשר לשמר את הגרגרים למשך שנים, בסביבה נקייה ממזיקים ויבשה, ולאפות מהם את הלחם גם אחרי שנים. כך התגברו על גחמות הטבע והבצורות הקשות, וגם על השטפונות של הנילוס. גם בשנים שחונות, היתה אספקה של חיטה ולחם! וכדי לאגור כמויות אדירות של גרגרים, היה צורך בארגון אדיר וביכולת שלטונית. הלחם נתפס כמעט כמשהו מסטי: טעים, ומגיע מעולם אחר.

השלטון משמעותו היתה לחם, חיים, שובע, העדר רעב. הלגיטימציה השלטונית המושלמת. יש שלטון יציב, יש אוכל.

בלי ארגון נרחב אי אפשר היה לזרוע חיטה, לקצור אותה, לנהל את המנגנון, לנפות אותה, לטחון, ללוש ולאפות. זה הצריך המוני עובדים, ונתפס כנס, כפלא טעים ומזין. הלחם היה המשטר, המשטר עמד על הלחם.
זו סיבה שברומי הסיסמה היתה “לחם ושעשועים” (panem et circenses) שכן אם הקיסרים רצו לשלוט, הם היו צריכים לספק חינם את הלחם. מי שהגיע למשחקי הגלדיטורים היה מקבל, כמובן, כיכרות לחם טרי חינם. ואבוי לו לשליט, שלא סיפק לחם.

מי ששלט בתהליך הפקת הלחם – שלט. והמשטרים הערביים סביבנו אינם מסוגלים לספק את אספקת הלחם של האזרחים שלהם. ואם אין קמח – לא יהיה שלטון.


                                                      *

אצל היהודים הבבלים משמשת החיטה כסמל החיים והמוות, כתיאור פלסטי קטן של המציאות האנושית, עד כדי כך.
בזמן מסיבת ברית המילה נהוג להגיש סוג של בייגלה אפוי וטעים הקרוי “כעכע מל-מילה”, דהיינו בייגלה של ברית מילה. הכעכע הזה הוא מלוח, ויש לו טעם ייחודי של הל, אותו תבלין נפלא, שאינו זוכה לכבוד המגיע לו במטבח הישראלי. פשוט עוד לא גילו מה הוא מוסיף לאוכל. הל יש לטחון ביד.
באופן מוזר ובלתי צפוי, את הכעכע מל-מילה המלוחים אוכלים כשלצידם רחת לקום מתוקים. והנה, את אותו כעך מגישים באופן מסורתי גם לאחר פטירתו של אדם, בדיוק אותם כעכי ביגלה! גם בלידה וגם במוות.

איך הם נראים? עגולים ואפויים בתנור. עגולים ומדוייקים, רוצה לומר אילו החיים: ההתחלה היא הסוף, והסוף יביא להתחלה חדשה, הכל מעגלי ומחזורי, ללא התחלה וללא סוף. מתוק ומלוח ביחד, כמו החיים. אם למרסל פרוסט עוגיות מדלן מזכירות את “הזמן האבוד” (A la Recherche du Temps Perdu), אצלי אילו כעכי החיים והמוות, שכמו החיים הם בסך הכל טעימים. מכאן שאין כלל “זמן אבוד”. הכל מחזורי, והמשכי. חיים ומוות.      


על החיים ועל המוות: המזרח התיכון סביבנו הולך לעבר תרחישים קשים, שבהם ימצאו את מותם מאות אלפים ואולי גם מליונים. לערבים סביב יחכה המוות, ולנו החיים. ימים קשים הולכים להגיע אל המרחב הערבי, והוא עדיין לא יודע זאת.

הוא יידע.


                                
לשליטים המזרח תיכוניים סביבנו אין עוד יכולת לספק לחם להמונים שלהם, ועכשיו אנחנו מבינים למה הכוונה. לא מסובך: אם אין לחם, לא יהיה שלטון:

מצרים מתקרבת ל-80 מליון אזרחים, איראן ל-70 מליון, עם עוני מחריד בשתי המדינות הללו (קו העוני במצרים הוא נמוך במיוחד: דולר ליום. מי שמרוויח שם שני דולר ליום (!) אינו נחשב במסגרת קו העוני, לתשומת לב המתלוננים הנצחיים אצלנו. באיראן מדובר בשני דולר ביום.

מי יספק לחם לשמונים מליון מצרים? כאשר מחירי הסחורות גבוהים מאוד, הדלק התייקר, ומזג האוויר מכה בגידולים החקלאיים, השלטון מזדעזע. כולנו זוכרים את “מהומות הלחם” מינואר 1977, שבגללן הגיע הנשיא סאדאת לירושלים, כדי לזכות בסיוע חירום אמריקני. התסיסה עכשיו קשה לא פחות, למרות שננקטים צעדים, בוודאי במצרים שחיה על כיכר הלחם והפיתה שלה.

הנשיא מובארק כבר עירב בעניין את הצבא, שהעמיד את המאפיות הצבאיות שלו לרשות ההמונים, תוך הטלת עונשים קשים על ספסרים; מצרים ממשיכה לסבסד את מחיר הפיתה ל-0.01$ כאשר המחיר האמיתי הוא כמעט פי עשרה. במחיר האחיד הזה לא משתלם למאפיות להמשיך ולאפות, וגם על רקע זה המחסור בלחם. הצבא הציף את השווקים בכיכרות לחם ובפיתות ורמז לבעלי המאפיות שכדאי שיחזר לעבודה.

השבוע נודע שסוריה אינה מסוגלת לספק את אספקת הלחם של המדינה. לבזבז מליארדים של דולרים לרכישת נשק וציוד צבאי מיותר יש כסף, אך לא לגידולי חיטה, לידיעת הסורים. השנה סוריה תיאלץ ליבא חיטה, לראשונה מזה 15 שנים, 120 אלף טון חיטה באופן מיידי. מאיפה? מקנדה, אוסטרליה וארגנטינה. לסוריה כארץ חקלאית קשה להודות, אך יבול החיטה שלה נופל. 4.7 מליון טון חיטה השנה, 5.3 מליון לני שנה, 4.9 לפני שנתיים. ואם יוסף הנביא הקים ממגורות אחסון אדירות, באיזור שלנו פשוט מייבאים על חשבון החוב התופח. כך קורה גם עם מצרים ואיראן. האיראנים מייבאים 5 מליון טון קמח לשנה, כאשר המדינה צורכת כ-11 מליון טון, כך שאיראן מייצרת רק 6 מליון טון בשנה. לא מספיק. לאן המגמות האלה לוקחות את האיזור שלנו? לכיוונים מדאיגים. 
 
הערבים הגאים דחו כל שיתוף פעולה עם מעצמה חקלאית שכנה להם, שיכולה היתה לעזור להם מאוד, וזו ישראל כמובן. הם יעדיפו לייבש את השדות, ולא להיעזר בה, חלילה. משבר חיטה ולחם, עכשיו אנו מבינים, אינו רק מחסור כלכלי. הוא אמת מידה לקרבת מדינה לאנדרלמוסיה שלטונית, הוא הבסיס שעליו יושבת החברה הערבית כולה. נסתיימו במזרח התיכון הערבי השיבולים טובות המראה. מעכשיו הם בתקופת השיבולים החולות, הבולעות, מה לעשות, את יפות המראה.

הם ימותו, אבל אנחנו נחייה.



למאמרים הקודמים בסדרת שבעת המינים:
 
על הרימון

על הזית

על התמר