על מכונת המילים המופלאה, והטיעונים ל"החזרת" הגולן



מה עושים עם בשאר? חשבון ההפסד לפני חשבון הרווח


מאת ד”ר גיא בכור




המורה הראשון אשר ראיתי, ישב בחדר גדול מאוד, וארבעים תלמידים סביבו. והנה מסגרת גדולה ממלאת את רוב החדר, לאורכו ולרוחבו. כאשר הוא ראה עד כמה מתפלא אני, אמר לי המורה: הכל יודעים עד כמה קשה להגיע לדברי חכמה, מדע ואמנות, הרי בשביל זה צריך ללמוד הרבה שנים, ולהשכיל.


הנה, אני המצאתי מכונה, אשר בעזרתה כל איש בור לגמרי יוכל לכתוב ספרים בפילוסופיה ובשירה, במשפט, בחשבון ובדת, ואין צורך בהשכלה כלל!


 


האיש הוליכני אל המסגרת, אשר על צלעותיה עמדו תלמידיו טורים-טורים. המסגרת היתה מחולקת לקוביות עץ מסתובבות, ועל כל קוביה כתובות כל מילות המילון, לכל נטיותיהן, אך בלי סדר. ואז הרים המורה את ידו, והתלמידים סובבו את קוביות המסגרת, והנה כל המילים נהפכו לאחרות. המורה ותלמידיו בחן מהם הצירופים שנתקבלו, ואם הם היו משפט בעל משמעות, רשמו אותם. באשר למילים האחרות, הם המשיכו לסובבן, עד שגם הן נתגלגלו לכדי משפט עם משמעות.


 


שש שעות ליום עבדו התלמידים הצעירים בעבודה הזו, והמורה הראני כרכים רבים על המדף, כולם בנויים ומורכבים משפטים משפטים קטועים. כל כולם מלאכת מחשבת, וכל דבר חכמה ומדע. רואה אתה? שאל המורה בגאווה בלתי מוסתרת, כל החוכמה האנושית!


 


הודעתי למורה כי אני מתרשם מאוד מן הדרך החדשה לצבור בינה וחכמה, ואם אלוהים יהיה עימדי, ואזכה לחזור למולדתי, גם אפרסם במדינות אירופה את דבר המכונה המופלאה שיצר. הוספתי ואמרתי לו כי אנשי החוכמה באירופה רגילים לגנוב זה מזה רעיונות, ולנכס אותם לעצמם, אך אני מבטיח לשמור לו את הכבוד המלא, כממציא המכונה המופלאה, רק הוא, ולא אף אחד אחר!


 


מסעות גוליבר, המסע השלישי, מכונת המילים


 



*


 


ישנם אנשים אצלנו, שאינם מסוגלים ללכת לישון בשקט בלילה, כל עוד הגולן לא הועבר לסוריה, למרות שבקרוב הגולן כבר יהיה יותר שנים ישראלי מאשר סורי. זו כמעט דת מבחינתם, לאחר עשרות שנים שהגדירו את עצמם דרך הגולן, בעצומות השווא שכתבו, בחתימות שאיש לא קרא, בדיונים מפוהקים בתקשורת, שהעניקה להם תמיד הילת חשיבות. הם הרי ליברלים, נאורים, נגד “הכיבוש”, וכמובן בעד שלום.


 


כדי לשכנע את החברה הישראלית, שלא היתה איתם אף פעם, החלו להמציא עבורנו סיבות טובות ושכלתניות למהלך, שנגזרו תמיד רק מטובת ישראל והאינטרסים שלה.


במהלך שלושים השנים האחרונות הופרחו לחלל האוויר העיוני שלנו שלוש סיבות מדוע חייבים להעביר את הגולן לסוריה. הטענות הן עיוניות, והגיע הזמן להתמודד אותן כדי להסירן מסדר היום שלנו אחת ולתמיד.


 


בשנות השמונים: שלום עם סוריה יוביל לשלום עם כל ייתר מדינות ערב;



בשנות התשעים: שלום עם סוריה יביא להפסקת הקטל בלבנון, ולייצוב הגבול שלנו שם.



בשנות האלפיים: שלום עם סוריה ינתק את סוריה מאיראן, וכך איראן תבודד עוד יותר.


 


בשנות השמונים נשיא סוריה הקודם, חאפז אלאסד, עדיין היה בשיא כוחו, אך היחס כלפיו בעולם הערבי היה של בוז, מהול בפחד. הוא, העלווי, השולי שבשוליים, לא יכול היה להניע את העולם הערבי לעשות שום פעולה. לכל היותר היתה לו מעין זכות ווטו לבלום תהליכי התקרבות לישראל, לכאורה בשם העניין הערבי הקולקטיבי. כוחם של הסורים היה נגטיבי ולא פוזיטיבי. הם יכלו לבלום אך לא להניע. הם היו סטופר, לא סטרטר. לא היה גם שום קשר בין העניין הסורי לפלסטיני, מה גם שלסוריה לא היה שום עניין להתקדם לעבר ישראל. ההיפך, סוריה עבדה עד 1988 על בניית “מאזן אסטרטגי” מול ישראל, נסיון שנכשל כיוון שהמדינה הגיעה לסף פשיטת רגל במירוץ חימוש שלא היה לו בה שום סיכוי. סוריה באותן שנים נתפסה בעולם הערבי כילד הבעייתי, המוזר, האלים. מעטים הסכימו להזדהות איתה, בוודאי שלא לשמוע לקול הוראותיה.


 


בשנות התשעים, כאשר אנו, בהזיותינו, מרגישים אבודים בלבנון, קמה התיזה החדשה: אם נחזיר את הגולן, משמעות הדבר לא רק שלום עם סוריה, שזה נתפס ככסף קטן, אלא שנוכל לצאת מלבנון והקרבת חיילנו תסתיים! במילים אחרות, היינו מוכנים לוותר על היקר לכל אומה, על הטריטוריה שלה, תמורת מאבקים מזדמנים, רגעיים, שכולם הם פרי עבודת הצד השני. היינו מוכנים להקריב את לבנון לידי סוריה, ואף להעביר לסוריה את רמת הגולן, מחיר כפול ויקר מאוד.



והנה, הפלא ופלא, הגבול עם לבנון התייצב בצורה לא רעה, ואנו לא היינו צריכים לוותר על שטחים, להם אנו נזקקים כמדינה. איך זה קרה? שילמנו מחיר של מכונית זולה עבור מרצדס. יצא ששילמנו מחיר זול מאוד, בעוד שבעשור הקודם היינו מוכנים לשלם מחיר יקר מאוד. השגנו גם שקט ויציבות וגם את הגולן. לא רע.


 


בשנות האלפיים נולד אויב חדש לכאורה, איראן, ממנו מפחדים, ולכן חייבים לנתק את איראן מסוריה. איך עושים זאת? מחזירים את הגולן, כמובן, מה חשבתם?

נו, האם איכפת לאיראנים גורלה של המדינה השולית ההיא, סוריה? אם סוריה תקבל את הגולן או לא תקבל, זה ממש מעניין אותם? האם אחמדינג’אד ייהפך לחובב ציון? נסראללה להרצל? הפלגים העוינים בעיראק לאבות הציונות? ח’אלד משעל לבן גוריון? מה בכלל הקשר?


סוריה נתפסת אצל כל הגורמים הללו כמדינה שולית, שמשטרה מלאכותי, וזה עניין של זמן עד שישתלטו עליה. זו תפיסתם. ברור, אם סוריה תקבל את הגולן, יהיו להם בעתיד יותר נכסים, כאשר יפתחו הם בצידם במאבקם בישראל.


 


שימו לב: בשנות השמונים דיברנו על סוריה – התכוונו העולם הערבי


 


בשנות התשעים דיברנו על סוריה – התכוונו חיזבאללה


 


בשנות האלפים אנו מדברים על סוריה ומתכוונים איראן.


 


ומתי נדבר על סוריה ונתכוון סוריה? האם השלום עם סוריה לכשעצמו הוא כה פעוט ערך אפילו בעיני אלה שחולמים על החזרת הגולן בחלומותיהם? האם סוריה לעצמה היא הזייה? אין לה זכות קיום לשם עצמה? אין מנוס מלקבוע שלאיש לא איכפת כאן אם יהיה שלום עם סוריה או לא. סוריה מבחינתנו היא הזייה של חומוס, עד שנגורש משם כמו בשלום הקר עם מצרים. יותר משרוצים אצלנו בסוריה, רוצים להתפטר מן הגולן, ולא משנה מאזו סיבה סתמית וחסרת חשיבות: העיקר להתפטר מן הגולן. אז למה למצוא תמיד סיבות מתחת לשולחן? יש לאמר אנו לא מאושרים כשהגולן אצלנו, היציבות אצלנו והשליטה והבקרה על סוריה אצלנו. לא צריך להמציא תירוצים. 



 

    
מכונת המילים ומכונת האוכל של צ’ארלי צ’פלין (זמנים מודרניים”). מנסים להאכיל אותנו. האם נאכל?



במחשבה שנייה, ואולי אני אינני מבין? ואני לא מוצא היגיון בשלושה טיעונים, ששלטו אצלנו ועדיין שולטים בשיח הציבורי, מבלי שאני באיוולתי הבנתי, שמדובר בתוצר מכונת המילים של המורה הגוליברי הגדול! או! עכשיו זה באמת מתחיל לקבל היגיון!

על המוח שלי עדיין לא הצליחו להשתלט.



אל תקנאו בבשאר, מנווט בין איומים לסכנות, וריח הפחד באוויר

תנאי אחד קטן: סוריה, לבנון והעיסקה האפלה עם השטן

מחלקים סוכריות בדמשק: מדיניות אחרת באשר לשלום עם סוריה