עשרת החטאים שחטאנו נגד גלעד שליט, ואולי בעצם נגדנו עצמנו?


מאת ד”ר גיא בכור

עשרה חטאים חטאנו בכל הנוגע לשחרור החייל שלנו, גלעד שליט, אך את רובם ניתן לתקן עכשיו, ערב ראש השנה, המתקרב אלינו. לא יהיה זה קל, שכן הדבר מחייב שינוי מדיניות ישראלית. האם בוואקום השלטוני שבו אנו מצויים יהיה מי שיעז לתקן את החטאים שלנו? האם אותם מנהלי משא ומתן יהיו מסוגלים לתקן את שגרמו, או שיש צורך להחליפם, ולהתחיל מבראשית?


 


החטא הראשון: הטיפשות


הדרישה הישראלית מן המצרים לסגור את מעבר רפיח כל עוד גלעד שליט בשבי היא טיפשות שלא תאומן, שכן זהו רצונם של המצרים, להתנתק ולהתפטר מרצועת עזה. במילים אחרות, זהו אינטרס מצרי עליון שגלעד שליט יישאר עכשיו בשביו. הרי כל עוד הוא בשבי, מעבר רפיח שלהם סגור!


 


כתבנו כאן את הדברים בזמן אמת, ועכשיו, באיחור, מתחילים להבין בארץ, ועוד מתפלאים מדוע המצרים נוקטים מדיניות של סחבת. אין להם אינטרס, את זה מתחילים להבין סוף סוף גם בארץ וגם בחמאס. המצרים אינם מתווכים, הגיע הזמן להבין גם את זה, המצרים הם צד ראשי לעניין. לא היה מקום לערב אותם בתיווך למן ההתחלה. מתווך צריך להיות נטול פניות. אותו הגיון צריך לעבוד מול התורכים, שגם להם יש אינטרסים מול הסורים. מי שהזמין את המצרים ואת התורכים לתווך, הזמין צרות. גרוע מכך, המצרים יעשו הכל כדי שלא יגיע מתווך חדש.


 


מגוחכת גם הטענה שביקשנו לסגור את מעבר רפיח כדי שלא יבריחו את גלעד לסיני. נו באמת. מאות מנהרות פועלות היום, דרכם עוברים מאות אנשים. גן חיות שלם הוברח דרכן מסיני לרצועת עזה. אז יש בעיה להבריח חייל צנום אחד? ליקוי המאורות המבהיל הזה מזכיר לי 18 שנים של טיפשות אחרת: רצועת הביטחון בלבנון. הקרבנו מעל 1,000 חיילים שלנו, כדי שלא יירו קטיושות מרצועת הביטחון, בשעה שאפשר היה לירות אותן גם מצפון לרצועה. לו האתר שלנו היה קיים בשנות השמונים והתשעים, הייתם חוזים במאבק שניהלתי מול תפיסת הביטחון הטיפשית של אז, בטענתי שאם יש רצועת ביטחון לא יהיה ביטחון, ואם לא תהיה רצועת ביטחון יהיה ביטחון. זה לקח למערכת שלנו 18 שנים (!) כדי להבין את מה שאפשר היה להבין בעשר דקות. וכאשר הבינו, זה כבר היה מאוחר מידי. קמה מדינת חיזבאללה, וכל היתר היסטוריה.


 


ולמה גרמנו עכשיו? גם ניתקנו את מצרים מעזה; גם חיברנו אותה אלינו בחזרה; גם אנו נתפסים בעולם כאחראים מחדש לעזה; גם נתנו תעודת ביטוח למצרים שעזה לא תחזור אליהם לעולם; וגם לא קיבלנו את השבוי שלנו. “איזה אהבָלים אלה” בודאי חייכו לעצמם המצרים, בסיפוק.


 


החטא השני: עירוב תחומים


הסכמנו לערבב בין ההומניטארי למהותי, וזו שגיאה קשה. במקום להפריד בין סוגיית שליט לבין כל סוגיה אחרת, ולהשאיר אותו בצד האנושי בלבד, כפי שהדבר צריך להיות, הסכמנו לערבב בינה לבין שאלת המעברים ושלטון חמאס בעזה. בינה לבין שאלת האסלאם הפוליטי במזרח התיכון, הדמוקרטיה, ההשפעה האמריקנית, ומה לא. בטענת הסרק הברורה מראש, שאפשר יהיה לשחרר את שליט לאחר “הרגיעה”, בלמו אותנו המצרים בעזה בניגוד לאינטרס שלנו, והחזירו אותה לאחריותנו. בטיעון של פגיעה בגלעד מנענו אנו פעילות צבאית ברצועה, וחמאס ביסס שם את אחיזתו בזכות פוליסת הביטוח שנקראת שליט. חמאס דורש היום הסרת המצור הישראלי והעולמי תמורת החייל החטוף, ולמעשה הכרה בינלאומית בשלטונו ובשלטון הראשון של “האחים המוסלמים” באיזור.


יש לחזור לבסיס, ולבצע הפרדה מוחלטת בין ענייני הפרט לענייני הכלל.


 


החטא השלישי: הפחד


ממשלת ישראל פוחדת להתעמת עם מי שצריך, בסוגיית שליט. רק הגיוני הוא שכל עוד אין ביקורים אצל שליט, לא יהיו ביקורים אצל האסירים הפלסטיניים מרצועת עזה, הנמצאים בבתי הכלא הישראליים. מה גם שאלה אסירים שפוטים על-פי חוק, בעוד שהוא חטוף, מקור לסחיטה. בכל שבוע מגיעים כיום אוטובוסים רבים מרצועת עזה עם משפחות האסירים לבקרם בבתי הכלא שלנו, ואנו מתירים זאת כמובן. בעצם, רק משפחות האסירים יוצאות היום מרצועת עזה, תמריץ מאין כמוהו לבצע עבירה, ו”לאוורר” את המשפחה בישראל. כך יוצא שחטופים ישראליים הם היחידים בעולם שכללי המשפט הבינלאומי לא חלים עליהם. איך חיים עם זה אותם ארגוני “זכויות אדם”? האם לישראלים אין “זכויות”? או שכנראה הם אינם בבחינת “אדם”.


 


אנו חוששים להתעמת עם הצלב האדום, האו”ם והארגונים הבינלאומיים בדרישה הצודקת שלנו; אנו חוששים להתעמת עם ארגוני “זכויות האדם”, שכל כולם נועדו לחסל את ישראל הציונית; אנו חוששים להתעמת עם מוסדות המשפט שלנו, כי ברור לנו מראש מה הם יפסקו. במקום לדרוש את שלנו, אנו נכנעים מראש. למי יש כוח להתעמת? אחד הכללים שאמי לימדה אותי תמיד מגיל אפס הוא: לעולם לא לוותר על מה שמגיע לי. אז למה אנחנו מוותרים?


 


החטא הרביעי: העדר תקיפות


שמתם לב שמשחרור לשחרור הולכים התנאים ונהיים קלים יותר? “גמישים”? גם אסירים שרצחו יהודים כבר משוחררים, בעבר כלל ברזל, שגם הצד השני קיבל. מדוע לא שחררנו עד היום רוצחי יהודים? כדי להרתיע אותם, שלא ירצחו להבא, שכן לא ישוחררו. אז מה עם ההרתעה עכשיו?


 


ברגע שויתרנו בנקודה הזו, מתחיל המדרון לויתור הבא, כאשר בכל שחרור מעכשיו יהיו רוצחי יהודים רבים. הנה לנו הפרדוקס, שלא הבנו: לכאורה נעשית ההקלה בתנאים עבור גלעד שליט, אך למעשה ההקלה הזו תוקעת אותו עוד יותר חזק בעזה. מדוע? כי מעכשיו רשימת האסירים הנדרשים לשחרור רק תלך ותתארך, רק תלך ותתרחב בכל הנוגע לחומרת העבירות של הרוצחים ולמידת מסוכנותם. הויתור קורא לויתורים נוספים, ידה הרכה של ממשלת ישראל תיתפס כחולשה וכחוסר החלטיות. מי שעומד על דעתו, מכבדים אותו במזרח התיכון. את הותרן לא סופרים.


 


החטא החמישי: תחרות שלילית


במסגרת “המחוות” לאבו מאזן אנו משחררים מאות אסירים, וכך הולדנו נדנדת שחרורים בין אבו מאזן לחמאס: מי מהם ישחרר יותר? מי ישחרר אסירים כבדים יותר? החמאס מחויב עכשיו להגדיל את רשימותיו ולהכביד אותן, אחרת ילגלגו עליו ברחוב הפלסטיני: בשביל מה חטפת? אבו מאזן בלי חטיפה מקבל יותר.


אפילו למען הרטוריקה הוא חייב להקצין את דרישותיו; למען התדמית שלו, כמי שכפה את רצונו על ישראל. אין זו תחרות חיובית, כפי שחושבים אצלנו, היא שלילית.


 


החטא הששי: חושבים פלסטינית


כמו תמיד אנו חושבים בעולם המושגים של היריב. קיבלנו את דרישותיו שהמשא ומתן יתייחס לפליטים, לירושלים, השתמשנו במונחים שלו: “אנתיפאדה”, “תהדאה”, הודנה” ועוד; ועכשיו אנו מקבלים לחלוטין את ההשוואה שהוא עושה בין האסירים שלו לבין השבוי שלנו. אלא שגלעד שליט הוא חייל במערכה שנפל בשבי, בעוד שאלפי הפלסטינים הם אסירים שפוטים, שעמדו בפני בית משפט ובתי דין מוכרים, במדינה דמוקרטית, ונשפטו עם עורכי דין, ייצוג והגנה. הם פעלו כטרוריסטים, הוא פעל כחייל. ברגע שקיבלנו את החובה להחזיר אסירים תמורת חייל, נכנסנו למערכת שלעולם לא יהיה לה סוף, שכן בישראל כלואים היום מעל 11,000 אסירים פלסטיניים. זו סחיטה שעובדת.


 


אנו כבר חושבים פלסטינית ולא ישראלית. הצד השני הרגיל אותנו לחשוב בדיוק כפי שהוא היה רוצה שנחשוב. עודף פרשנים לענייני ערבים ופטפטת מזרח תיכונית, עודף ידע טכני ומעט הבנה מהותית השאירו אותנו מבולבלים בתחום האויב. מלחמת העצמאות? מי מזכיר כבר את הביטוי הזה. היום כולם עסוקים ב”נכבה”. במקום שהצד השני, החלש, יקבל את עולם המושגים והאינטרסים שלנו, נפלנו לחשיבה שלו, שבה גם אין לנו הרבה הבנה.


 


החטא השביעי: היוהרה
ממילא אל מול הצד השני אנו מתעקשים להציב עורכי דין טכניים, שאין להם שום הבנה, לא במזרח התיכון, לא בערבית, ולא בהגיון המזרח התיכון. איש מן הנושאים והנותנים בשם ממשלת ישראל לדורותיהם מאז שנות השבעים לא ידע ערבית. איש מהם לא התמצא במזרח התיכון. טכנאי משפט היו למכביר, חשיבה מהותית אסטרטגית נעדרה.


 


דוגמאות? יורם טרובוביץ, שבלעדי הבנתו העמוקה במזרח התיכון אי אפשר הרי לנהל את המשא ומתן עם סוריה; יש צורך לכופף עכשיו את החוק, כדי שימשיך לנהל את המו”מ; גלעד שר בשנות התשעים או יואל זינגר. עשור אחר עשור, אנו מתעקשים להציב את האנשים הלא מתאימים, והתוצאות, בהתאם. ברובם האנשים האלה גם מעריצים את הצד השני, וכך הם שכחו שגם לנו יש אינטרסים.


אני זוכר איך יום אחד פגשתי בקאהיר את עו”ד יואל זינגר, מנסח הסכמי אוסלו, שהגיע היישר מוושינגטון, לאחר יום של משא ומתן עם נציגי אש”ף. ניסיתי לשכנעו שיש פגמים קשים בטיוטות שעליהן עבד. זכור לי איך הביט עלי במבט יהיר, מלגלג מבלי לענות, כאילו מבקש לומר: מי אתה בכלל. וגם היום, אותה יוהרה. שום נכונות לשמוע ביקורת, שום חשיבה יצירתית אחרת. מתעקשים לדהור, עד להתרסקות הבלתי נמנעת, שאותה אנחנו משלמים. האם מישהו אצלנו הודה אי פעם שטעה?


החטא השמיני: עודף רצון טוב


חמאס הסתבך בחטיפת שליט, ולא בטוח שהיה חוזר על המעשה, לו יכול היה להחזיר את הגלגל אחורה. שכן כמו שחמאס חטף את שליט, כך שליט חטף את החמאס, הסגור ומכותר עדיין ברצועה שלו, משולל לגיטימציה בינלאומית. שליט תקוע לחמאס כמו עצם בגרון: הוא לא יכול לשחרר אותו ללא הישגים, ומתקשה להחזיק אותו עוד הרבה זמן. שליט הפך לעניין “מקודש” עבור חמאס, כמו ירושלים, הפליטים, הפוליטיקה של הדת ועוד. גלעד שליט הפך מחייל למושג בסכסוך, ואלה מקודשים באיזור שלנו.


אם העניין התקשורתי היה פחות אצלנו, אפשר היה למצוא פיתרון במחשכים, איזה הסדר, מנגנון לניהול המשבר הזה. אך אנו משאירים את נושא שליט בכותרות הראשיות, בחשיפה עצומה, ובייתר פעלתנות פומבית, דבר שלא מאפשר לשום פתרון יצירתי רגוע להתקדם. ככל שאנו עושים יותר רעש, כך הופך שליט ליותר מקודש אצל החמאס, ובהתאם לכך עולה רף הציפיות בצד הפלסטיני.  כל שחרור של פחות מכל האסירים הפלסטיניים יתקבל ככישלון במחנה הפלסטיני, זאת יודע החמאס, והוא חושש מכך מאוד. כך הרצון הטוב שלנו, המובן, והכוונות הטובות, רק מנציחים את הבעיה עוד שנה ועוד שנה. מרוב דיבורים על “שחרור גלעד שליט” שכחנו שגם צריך לשחרר אותו מתי שהוא.



החטא התשיעי: העצלנות
בהופיעו בפני מתגייסים חדשים של חודש אוגוסט אמר הרמטכ”ל גבי אשכנזי, שאנו יודעים היכן נמצא גלעד שליט בתוך רצועת עזה. ההצהרה הזו נעלמה מהר מאוד, ואני מבקש לשאול: איך יכול להיות שאנו יודעים היכן גלעד שליט, ואיננו פועלים? עם הכרה כה נרחבת של רצועת עזה איך יכול להיות שכבר שנתיים ואיננו יודעים בדיוק היכן הוא? האם זה יכול להיות? לא יכול להיות.
לצערי, המערכת עייפה, חוששת מביקורת של אמהות ושל בג”ץ, ופועלת במכנה המשותף הרחב ביותר. מבצע חילוץ צבאי, שעלול להיכשל? למה להתאמץ בכלל.

החטא העשירי: חטא הבינוניות
כמו במלחמת לבנון האחרונה, כך עכשיו. לא הולכים על הצטיינות כמו פעם, אלא על הבסדר, על הבינוני, על הממוצע. לא בחשיבה אחרת, אקטיבית, במשא ומתן, ולא בפעולת חילוץ צבאית. האם מישהו שמע על רעיון יצירתי בנוגע לגלעד שליט? חשיבה חלוצית אחרת? מאתגרת? לא ולא. הולכים למצרים, ועוד פעם למצרים, ובסוף אפילו הולכים למצרים.

האתר הזה קם בגלל החטא הזה, שהוא הקשה מכולם. במשך ימי מלחמת לבנון האחרונה לא הייתי מסוגל לישון מרוב תדהמה, הכיצד זה אין תוכנית, אין יעדים ברורים, אין התקדמות ואין הישגים. ורק לקראת הסוף הבנתי שזה המקסימום שנוכל לקבל מעכשיו. זו רעה חולה שפושה בקירבנו, ונגדה אנו חייבים לצאת ולהלחם. בעבר לגלגנו על המנהיגים הערביים, הפועלים בשלומיאליות ובבינוניות. היום אלה אנחנו. והחטא הזה לא פוגע רק בגלעד שליט ובגורלו, הוא פוגע בכולנו. עכשיו אתם מבינים את מה שרציתי להגיע אליו לכל אורך המאמר הזה: כולנו, בעצם, גלעד שליט. את החטאים האלה חטאנו גם כלפי עצמנו.



שבעת החטאים החמורים ביותר, של הירונימוס בוש

למצטרפים החדשים אל האתר: ניתן להירשם כאן, ולקבל התראות על המאמרים החדשים באתר.

מאוד כדאי להצטרף עכשיו כמנויים ל- Gplanet Prime. נהנים מכל המאמרים הסגורים שכבר התפרסמו, וממשיכים קדימה לחודש או לחצי שנה. איך נרשמים?  עושים זאת בלחיצה
כאן.


גלעד שליט והשד הקדוש

מדוע המשא ומתן בנושא גלעד שליט אינו מתקדם?

המלכוד של גלעד שליט, אשר לקח את חמאס בשבי