פגישה בבגדאד



מאת ד”ר גיא בכור

ב– 25 ביולי 1990 התרחשה בבגדאד פגישה חשאית, שתשנה לימים את מראה דמותו של המזרח התיכון כולו, תביא למותם של מאות אלפי אנשים, לתזוזות אדירות של משטרים, ולשינויים אתניים היסטוריים. והכל עניין של אי הבנה וטעות טראגית אחת.


 


שגרירת ארצות הברית בבגדאד, המזרחנית אפריל גילספי, נפגשה עם נשיא עיראק סדאם חוסין ועם סגן ראש הממשלה הנאמן שלו, טארק עזיז. הפגישה נערכה על רקע תגבורות צבאיות בלתי מוסברות של צבא עיראק בגבול הדרומי של המדינה, בואכה כווית. כזכור ימים אחדים לאחר מכן פלש צבא עיראק לכווית, וכבש אותה. הדבר הוביל לפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, לירי הטילים על ישראל, ולהמשך העימות וההתרסה של סדאם חוסין מול ארצות הברית, עד להפלתו. נפילתו הפכה את עיראק למדינה שיעית ותרמה להרמת הראש של איראן והשיעה. כל זה לא היה קורה אם הפגישה הדרמטית הזו היתה מסתיימת אחרת. בזמן הפגישה סדאם חוסין היה בן ברית של ארצות הברית והמערב, הלוחם הגדול נגד איראן השיעית, והפגישה נערכה בנעימות.


 


עד היום פורסמו, ככל שידוע לי, שתי גרסאות של פרוטוקול הפגישה כפי שנערך בידיים אמריקניות. הנה שתי הגרסאות, ואתם תשפטו. אומרת השגרירה גילספי, וסדאם מאזין:


 


“We can see that you have deployed massive numbers of troops in the south. Normally that would be none of our business, but when this happens in the context of your threats against Kuwait, then it would be reasonable for us to be concerned. For this reason, I have received an instruction to ask you, in the spirit of friendship – not confrontation – regarding your intentions: Why are your troops massed so very close to Kuwait’s borders? We have no opinion on your Arab-Arab conflicts, such as your dispute with Kuwait. Secretary Baker has directed me to emphasize the instruction, first given to Iraq in the 1960s, that the Kuwait issue is not associated with America”.


 


בתרגום חופשי:


“אנו יכולים לראות שפרסת מספרים גדולים של כוחות בדרום. באופן רגיל אין זה מענייננו, אך כאשר זה קורה בהקשר לאיומיך נגד כווית, הגיוני שנהיה מודאגים. מסיבה זו, קיבלתי הוראה לשאול אותך, מתוך רוח של ידידות ולא של עימות, באשר לכוונותיך. מדוע כוחותיך נמצאים כה קרוב לגבול עם כווית? אין לנו דעה באשר לסכסוכים הערביים-ערביים שלך, כמו הסכסוך שלך עם כווית. מזכיר המדינה בייקר ביקש ממני להדגיש את ההנחייה, אשר ניתנה לעיראק כבר בשנות הששים, ולפיה עניין כווית אינו נוגע לאמריקה”.


 


גירסה אחרת של אותם דברים פורסמה גם היא בארצות הברית והיא אומרת:


 


“But we have no opinion on the Arab-Arab conflicts, like your border disagreement with Kuwait. I was in the American Embassy in Kuwait during the late ’60s. The instruction we had during this period was that we should express no opinion on this issue and that the issue is not associated with America. James Baker has directed our official spokesmen to emphasize this instruction. We hope you can solve this problem using any suitable methods via Klibi [Chadli Klibi, Secretary General of the Arab League or via President Mubarak. All that we hope is that these issues are solved quickly.”



“..אך אין לנו דעה באשר לסכסוכים הערביים-ערביים, כמו מחלוקת הגבול שלך עם כווית. אני שהיתי בשגרירות האמריקנית בכווית במהלך שנות הששים. ההנחיה שהיתה לנו במהלך אותה תקופה היתה שאסור לנו להביע שום דעה באשר לעניין הזה, ושהדבר אינו קשור באמריקה. (שר החוץ) ג’יימס בייקר הינחה את הדוברים שלנו להדגיש את ההוראה הזו. אנו מקווים שתוכל לפתור את הבעיה הזו באמצעות דרכים הולמות, כמו (באמצעות) מזכ”ל הליגה הערבית קלייבי, או הנשיא מובארק. כל מה שאנו מקווים הוא שעניינים אלה ייפתרו במהירה.”


 


כיום אנו יודעים שסדאם חוסין פירש את הדברים כמתן אור ירוק אמריקני, או לפחות כהסכמה לעצום עין מפלישה אפשרית שלו  לכווית. הנחת העבודה שלו היתה שגם אם יפלוש, ארצות הברית תמחה, אולי תכעס, אך כיוון שמדובר ב”סכסוך ערבי-ערבי” לא תעשה דבר. גרוע מכך, סדאם חוסין ראה כבגידה אמריקנית את עצם המלחמה נגדו, בניגוד להבטחה שניתנה לו, לכאורה, מה שהפך אותו למריר וכועס שבעתיים.


 


זו היתה הטעות הנוראה, שהביאה למותם של מאות אלפי אנשים, ולבסוף לתלייתו של סדאם חוסין עצמו, בידי ממשלת עיראק החדשה, שנתמכת בידי האמריקנים.


 


להערכתי, היתה סיבה נוספת לטעותו הקשה של סדאם. הוא העריך שאם ארצות הברית היתה נחושה לבלום אותו, היה שר החוץ האמריקני ג’יימס בייקר מגיע בעצמו לבגדאד, ואני מאמין שסדאם כלל לא היה פולש לכווית, וכל ההיסטוריה היתה נראית אחרת. בייקר לא הגיע, אלא השגרירה נשלחה. ועוד דבר. הגברת גילספי היתה השגרירה-אישה הראשונה של ארצות הברית במדינה ערבית כלשהי. סדאם, הרגיל שנשים אינן חלק מן המשחק הפוליטי, פירש את היותה אישה כסממן לרפיון ידים אמריקני ולאי נחישות, אחרת היו שולחים גבר. הוא פירש את האמריקנים, כפי שהוא היה פועל, וכאן שגה קשות.


הוא לא היה הראשון שפירש את הימצאות אישה מולו כגישה לא רצינית. היה זה גם המלך עבדאללה הראשון, מייסדה של ירדן, אשר נעלב בתחילת הדרך שהנהגת הישוב היהודי, ואחר מכך מדינת ישראל, שולחת מולו למשא ומתן אישה, היא גולדה מאיר. אצלו, הבדואי האציל, אישה בצד השני של המשא ומתן נתפסה כעלבון, או לפחות כעדות לאי רצינות.

לפרק השני: תפסת מרובה לא תפסת