פגישה מבהילה עם העבר, ואומנות ניסוח ההסכמים


על מאגיה ועל תורת הנסתר

“היום השלישי”, על הפתעת מלחמת לבנון, שנה אחרי


מאת ד”ר גיא בכור

“יום ראשון השחור”, כך היו מכנים בזמן מלחמת האזרחים בלבנון ימי ראשון ארורים, שבהם נלחמו הכל בכל, והנה, גם יום ראשון השבוע הוכרז כ”יום ראשון השחור”, יום אבל אצל השיעים ותענית. שמונה שיעים, רובם מחיזבאללה נהרגו בירי של צבא לבנון לעברם, כאשר הפגינו נגד הממשלה, לכאורה בשל הפסקות החשמל שמהן סובל האיזור שלהם, הד’אחיה המפורסמת, שאינה מצליחה להשתקם. אך רק למי שמכיר טוב טוב את ההיסטוריה של לבנון ואת הגיאוגרפיה של ביירות, תתחוור עובדה מבהילה: ההפגנות, הירי והאירועים כולם התרחשו בדיוק ב”קו הירוק”, זה הגבול שחצץ פעם בין ביירות הנוצרית במזרח לבין ביירות המוסלמית במערב, בזמן מלחמת האזרחים בין השנים 1975-1989. האירוע קרה בין השכונות עין רומאנה הנוצרית לא-שיאח השיעית, שם עבר פעם גבול המוות, אותו אי אפשר היה לעבור בלי סכנת נפשות מצד צלפים אורבים. בעצם התקרית השבוע היתה פגישה מבהילה עם העבר.


 


האם חוזרת מלחמת האזרחים, כפי שהזהיר בסוף השבוע מנהיג הדרוזים ווליד ג’ונבלאט, שעוד זוכר את המלחמה הנוראה ההיא? גם חיזבאללה דורש שהאשמים בירי לעבר תומכיו – יתבררו. הוא מצידו העלה טענה נוספת: ידוע לו שמי שירה לא היו אנשי צבא לבנון אלא “הכוחות הנוצריים”, זו המיליציה של הפלנגות, שחוזרת לחיים לאחר שחרורו מהכלא של מנהיגה, ד”ר סמיר ג’עג’ע, ואשר היתה כה מעורבת במלחמת האזרחים. אתמול נזרק רימון לתוך שכונת הנוצרים עין רומאנה, ושוב, רק מומחים ללבנון יבינו למה הכוונה.


 


בדיוק בשכונת עין רומאנה פרצה מלחמת האזרחים הלבנונית, ב-13 באפריל 1975, כאשר המארונים חיסלו 30 נוסעים של אוטובוס חוגגים פלסטינים, שעבר שם. זה היה האות לפרוץ מלחמת הכל בכל.


ושוב פגישה מבהילה עם מה שנדמה היה שנעלם, או לפחות הודחק.


 


לבנון שוב רותחת, כאשר הרוב הפרלמנטרי המזדמן של פואד סניורה אוחז בכיסא בכל כוחו, והמיעוט בהנהגת חיזבאללה אינו מכיר בממשלה: זה מבטל את זה. אין נשיא, אין יכולת לבחור נשיא, וסוריה מנצלת באכזריות אופיינית את ההזדמנות כדי לחסל את מתנגדיה ואת המעורבים בחקירת רצח רפיק אלחרירי. באוויר ריח של אבק שריפה, ויש התחמשות של הארגונים השונים, לא רק של חיזבאללה.


 


זוכרים? סוריה דורשת את יישום העיסקה שכרתה את לבנון.


 


השינאה בין הצדדים היא עצומה, מהולה בבוז, בחוסר לגיטימציה הדדית. מי שיכול לנטוש את המדינה, עושה זאת, כי לכולם ברור שדברים לא טובים עומדים להתרחש. מהם הדברים הללו איש אינו יודע כרגע, והכלכלה הקשה אינה מוסיפה נחת.


 


האם מלחמת האזרחים בלבנון חוזרת? התשובה היא עדיין שלילית. כאן אנו נכנסים לתחום שישראל אף פעם לא הבינה בו, ואולי באמת הגיעה השעה: אמנות ניסוח ההסכמים.


 


*


 


בשנת 1943 ניסחו הלבנונים הסכם, שהיה כל כך חשוב, עד שלא נכתב ולא נחתם, מרוב חשיבות, ואני רציני. הם קראו לו “האמנה הלאומית”, ובו נשמר היתרון לנוצרים בפרלמנט (יחס של 5:6 לטובת הנוצרים) ונקבע המפתח העדתי, דהיינו לכל משרות השלטון הוצמדה דרישה עדתית:


 


הנשיא – חייב להיות נוצרי מארוני


ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי סוני


יו”ר הפרלמנט חייב להיות מוסלמי שיעי


הרמטכ”ל חייב להיות דרוזי


מפקד הצבא חייב להיות מארוני


שר ההגנה חייב להיות מוסלמי שיעי


וכך הלאה, כל המשרות הבכירות, ואפילו מתחת להן. זו הנוסחה העדתית שהיתה מחייבת ואסור היה לסטות ממנה. היכן שראיתם מארוני – ידעתם שזו המשרה החשובה. ולכן מפקד הצבא היה חשוב מן הרמטכ”ל או משר ההגנה.


 


הנוסחה הזו היתה כה חזקה, עד שהיא שמרה על יציבותה של לבנון, אך אם מנסחים מסמך בצורה מוחלטת, בלי שמאפשרים לשינויי החברה לשנות אותו בהתאם – או שהמסך יישבר ולא ייאכף, או שהחברה תישבר.


בלבנון של מלחמת האזרחים התרחשה האופציה השניה.


 


עם סוף מלחמת האזרחים בשנת 1989 הוחלפו הסדרי “האמנה הלאומית” במה שזכה לכינוי “הסכם טאיף”, שקבע שוויון בין מוסלמים לנוצרים בפרלמנט; שקבע את ביטול “הנוסחה העדתית” להוציא שלוש המשרות הבכירות ביותר (וזה המצב עד היום) וכן את העברת חלק מסמכויות הנשיא המארוני לראש הממשלה הסוני וליו”ר הפרלמנט השיעי. נקבע עקרון כללי של ביטול העדתיות.


 


הסכם טאיף הינו הסכם גמיש יותר, שיכול להשתנות עם הזמנים, לקח ברור מן ההסכם האומלל ההוא. אחד העיקרים שלו עוגן בחוקה הלבנונית החדשה: והוא נקרא “החיים במשותף”. נקבע במבוא לחוקה הלבנונית המתוקנת כי “לא תהיה לגיטימציה” (לא שרעיה) למה שנוגד את העיקרון של החיים במשותף (אלעיש אלמושתרכ).



لا شرعية لأي سلطة تناقض ميثاق العيش المشترك.

There is no constitutional legitimacy for any authority which contradicts the pact of communal coexistence.
 


מהם “החיים במשותף”? זו היחסיות המשתנה. כל דור יכול להגדיר את המונח הזה אחרת. למה הכוונה, שלא תהיה לגיטימציה? בית הדין החוקתי שהוקם הוסמך לפסול כל דבר חוק או תקנה שיעניקו עדיפות לעדה זו על חשבון אחרת. מי שמונה להקים את בית הדין הזה היה המשפטן הלבנוני (הנוצרי כמובן) הידוע ווג’די מלאט. בנו, שיבלי מלאט, היה בין מגישי התביעה נגד אריאל שרון בבריסל, תביעה שהתנדפה לה לבסוף.


 


מה הלקח לגבינו? אנו איננו יודעים לנסח הסכמים, שכן ההגיון הישראלי שונה לגמרי מזה של הצד השני.


 


אנו באים עם תפיסת “קדושת החוזה” ((“pacta sunt servanda דהיינו ברגע שזה נכנס לחוזה וחותמים, זהו, גמרנו. זה קדוש, מחייב, ואי אפשר לגעת בזה עוד. אצל הצד השני החוזה הוא יחסי לגמרי, ואקט החתימה עליו אינו כה חשוב. שימו לב שהאמנה הלאומית בלבנון גובשה ומעולם לא נחתמה! תארו לכם ראש ממשלה ישראלי חוזר ממשא ומתן עם צד ערבי, ומביא הסכם גמור, אבל שהצד השני לא חתם עליו. מה נגיד לו? פראייר. סידרו אותך!


 


מדוע לא חותמים? כי על הסכמים קשים וכואבים, כדוגמת ההסכם שברק הציע לערפאת, הצד הפלסטיני לא יכול לחתום, פן ייתפס כבוגד. אם היינו יודעים זאת, אולי כל האנתיאדה האחרונה היתה נמנעת.


 


כל ההסכמים שלנו עם הצד השני היו ספרים עבים ומוחלטים. קמפ דיוד עם המצרים, השלום עם ירדן או הסכם הביניים עם אש”ף. ספרים. הסכמי תיירות, תחבורה, משפט, תקשורת, חקלאות, מה לא. אפילו מספרי הקלצ’ניקובים שהעברנו לפלסטינים הוספו להסכם.


הבעייה עם הסכמים מוחלטים כאלה, שדי בהפרה אחת, בתזוזה אחת, וכל ההסכם מופר. וזה מה שקרה לנו עם הפלסטינים.


 


עם המצרים נאלצנו, בעל כורחנו, ללמוד את ההבדל בדרך הקשה. הסכם השלום עימם הוא של 100 אחוזים, הסכם מוחלט על פי התפיסה המערבית. אותם מצרים, מייד לאחר מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, הורידו מאכיפת ההסכם כ- 80 אחוזים. הם הפכו אותו ליחסי: ברצותם: מעלים את היישום. ברצותם – מפחיתים. זה מודל של ניהול ההסכם, ולא של אכיפתו הפשוטה. זו צורת חשיבה אחרת משלנו, ואם היינו מבינים זאת, גם היינו מונעים מעצמנו הרבה כאבי לב.


 


הסכם עם הצד הערבי צריך להיות מעתה קצר מאוד, ולכלול את המכניזם של ניהול הסכסוך: יהיה זה גוף משותף, מנגנון או סוג של שיתוף פעולה. ניהול, לא תוצאות. הניהול יהיה גמיש ויחסי, משתנה בהתאם לזמנים, אלסטי. אם נעשה כך, נצליח. אך אם נמשיך לייבא מחו”ל משפטנים מבריקים, אבל חסרי כל הבנה ברוח המזרח התיכון, נמשיך ליפול על אפינו שוב ושוב.



 


*



ומה מונע מן הלבנונים לגלוש מחדש למלחמת אזרחים? רעיון “החיים במשותף”.


הוא כולל בחובו איום: אם לא תשמרו זה על זה, תצנחו מחדש למלחמת אזרחים, וכולכם תאבדו, כפי שכבר קרה לכם בעבר הלא רחוק. זהו האיום המוחלט, ההשמדה הטוטאלית, והוא עובד. גם נסראללה יודע שאם ילחץ יותר מידי, הכל יקרוס, ויקח איתו גם אותו. הרעיון הזה יפה. הוא אומר: או שתהיו תלויים זה בזה, או תלויים זה בצד זה. והלבנונים מבינים. אוהו, כמה שהם מבינים.


וידאו – קצת חיוך.
קטע הסטירה המפורסם על חסן נסראללה
בתוכנית הסטירה של ביירות “בסמת ווטן” (השם הוא משחק מילים: “חיוך המדינה”, אך גם – “אבל מתה המדינה”, “בס מאת ווטן”).
הוידאו מתייחס לטילים שנורו לעבר ישראל, ונסראללה הכחיש כל קשר אליהם. לאחר שידור הקטע הזה יצאו אלפי שיעים לרחובות ביירות ואיימו לשרוף את תחנת הטלוויזיה הנוצרית (LBC) ששידרה אותו.
על הטילים שהזדווגו, והולידו טילים-ממזרים.




אל המצטרפים החדשים לאתר שלנו: ניתן להירשם, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם. הם יישארו שלכם לתמיד. הרישום – כאן.

ניתן גם להמליץ על האתר לחברים. שילחו את המאמר הזה אליהם, ושמחו  גם אותם. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.


סיפור שלא יאומן, משעשע ומבהיל, בקרב על הנשיאות בלבנון: המשבר הסתיים?

צבא לבנון – אז והיום. זיכרונות עם פוטנציאל חיובי (כולל תמונות נדירות)

מלחמה זעירה