פוטיומקין מבקר ברמאללה


מאת ד”ר גיא בכור,  guy.bechor@gmail.com

כאשר השר הרוסי גרגורי פוטיומקין (Потёмкин, נפטר 1791), ששירת תחת הוד מעלתה הצארינה, הקיסרית יקתרינה הגדולה, רצה להרשים אותה בכיבושיו הצבאיים, הוא הקים חזיתות של כפרים, לאורך הגדות השוממות של נהר הדנייפר. כך, כאשר הקיסרית יצאה להפלגה היא ראתה כפרים שלימים על גדת הנהר, שכולם חזית בלבד של דיקט ותפאורה.


יכול להיות שפוטיומקין עבר בסוף השבוע גם בעזה וברמאללה? אחרת איך קמה לה ממשלה שכולה תפאורה מדיקט ומקרשים, ומאחוריה לא נמצא שום דבר? לא רעיון משותף, לא קירבה ולא תוכנית משותפת.
 


אין ספק שהממשלה הזו היתה הרע במיעוטו מבחינת הפלסטינים. בעינים כלות צפו כיצד שוקעת החברה שלהם בחרם הכלכלי הבינלאומי שהוטל עליה בשנה האחרונה, ופושטת יד ורגל; ובעינים חרדות עקבו אחר מלחמת הכנופיות ההולכת ופושה בחברה הזו, כאשר עברם רודף אחריהם. הלא כך בדיוק נסתיימו כל האינתיפאדות עליהן הכריזו עד היום: במפח נפש ובמלחמת אחים. האופציה היחידה נותרה הפטנט הישראלי דווקא של ממשלת אחדות לאומית. אך גם שם יודעים כי אין שום דרך להושיב את האיסלאם הפוליטי לשולחן אחד עם הלאומיות הערבית הדועכת. ואיך ישתפו פעולה, איך יחלקו את התקציבים כאשר השינאה והחשדנות עצומים? פוטיומקין יעזור.



זו ממשלה שתכליתה אחת בלבד, ולכן היא בבחינת הולכת שולל של העולם: להחזיר את משטר הקצבאות והחלוקה של המערב. הפלסטינים פשוט התרגלו לחיות כקבצנים מתרומת האחרים. הלא שנת החרם האחרונה היתה יכולה לדרבן אותם לפתח את הכלכלה שלהם, אך דבר מכל זה לא נעשה. מכל “כפרי הנופש והספורט” ששר מסוים בממשלה שלנו אמר שיקומו בעזה לאחר ההתנתקות קמו רק טרור, מוות וחורבן, כנהוג ברשות הזו.


ולכן כל כולה של ממשלת פוטיומקין זו היא מלאכת מחשבת של פתלתלות, עקמומיות ולוליינות מילולית, תוך קריצת עין שהמאבק נגד היהודים לא תם, הוא רק מתחפש. מכירים בהסכמי העבר, אך תומכים בהתנגדות “לכל צורותיה” ובמאבק מזוין; רוצים הסדר עם ישראל, תוך חזרת הפליטים לבתיהם. הם רק אינם מבינים שהציבור הישראלי התבגר, ורובו כבר לא קונה את הפסאדות שהקימו, כפי שהאמינו אצלנו בשנות התשעים. והלא שוב חוזרת הנוסחה: ישראל נותנת שטח ונכסים מוחשיים. הפלסטינים נותנים מילים. כמה פעמים נצטרך לקנות מהם את ההכרה בישראל? הלא הכרה כזו כבר ניתנה, שולמה ונחגגה. שוב להכיר בישראל? האם יהיה לכך אי פעם סוף, או שהכל דיבורים ריקים מתוכן?



גרוע מכך. לא אבו מאזן משך את חמאס לצד של פרגמטיות אלא החמאס השתלט על אבו מאזן. זה האחרון הלבין את ממשלת החמאס והעניק לה לגיטימציה, בדרכה להשתלט כליל על החברה הפלסטינית. אם כן, זו ממשלת חמאס על קביים של פתח, לאחר שלא הצליחה ללכת לבדה. כך משתלט האיסלאם הפוליטי על שאריות הלאומיות הערבית, כדי להשתמש בהן בדרכו הסלולה מעלה.


 


מה חלקו של פתח בממשלה זו? האם הוא שולט על ירי הקסאם לעבר ישראל? האם הוא שולט או מכוון איזושהי פעילות למניעת טרור? האם הוא שולט על פתח עצמו? גלעד שליט? מנגנון בטחון הפנים של חמאס? התשובות לכל השאלות הללו שליליות. כך ממשיך החמאס בהתעצמות הצבאית ברצועת עזה, בהכנות למערכה צבאית גדולה נגד ישראל, אך הפעם בחסות הלגיטימציה של פתח, של “הטובים”.



למרבית הצער קיים כיום “דרג פוליטי” של הטרור, לכאורה לגיטימי, ודרג צבאי, שממשיך במלאכת המאבק נגד ישראל. הוא ישגר טילים וקסאמים, הפוליטיקאים יעניקו לו תמיכה מילולית ותקציבית. זוהי התרחשות שלילית ביותר, אשר ישראל ומדינות העולם חייבות לבלום. נמאס כבר מתכסיסנות, מאיומים, ומקריצות לצדדים. הפלסטינים חייבים להבין, שהם ממשיכים לעשות הכל כדי לאבד את שאריות האימון שעוד נותר אצלנו כלפיהם, אם בכלל.

* * *
הממשלה הפלסטינית החדשה היא הזדמנות לפתוח בקמפיין בינלאומי חדש: ישראל מוסיפה תנאי נוסף להכרתה בממשלת האחדות הזו: עליה להביע התנצלות פומבית ואמיתית על הזוועות שעוללו לנו הפלסטינים בשש השנים האחרונות; על המתאבדים, על הטיהור האתני שניסו לבצע כאן, על האנטישמיות, על עשרות אלפי המתים, הנפגעים והפצועים, ועל עוולות ששום חברה אזרחית מערבית לא עמדה מולן מאז מלחמת העולם השניה.