פיצוח כתב החרטומים: כיצד האיראנים נפלו בפח שהציבו לעצמם

מאת ד”ר גיא בכור, אוניברסיטת הרווארד
  

בחודשים הבאים אמשיך ואמצא באוניברסיטת הרווארד, בית הספר למשפטים, ואני מבצע כאן, לפי הזמנתם, את המחקרים האסלאמיים והמזרח התיכוניים שלי, כחוקר אורח, ואני אחד הישראלים היחידים בסגל כאן. אילו מחקרים שעליהם אכתוב בעתיד את ספרי הבא, על מוסד ‘השבועה המכרעת’

תוך כדי כך, אני לומד לעצמי כתחביב, ובלי שום קשר למחקר שלי, גם את כתב החרטומים (הירוגליפים) המצרי, מול השפה הקופטית העתיקה, ובכך אני סבור אני אחד היחידים בעולם. כאן, בספריית וויידנר (Widener) המדהימה של הרווארד, הבנויה כהיכל עצום, אינסופי, של יידע אנושי, או בספריית בית הספר למשפטים של הרווארד, הבנויה כמקדש רומי אמתני (לקח לי שלושה ימים ללמוד את כל המחילות, המעברים והקומות המפתיעות). כאן אפשר להשיג כל כמעט כל ספר, יהא נדיר ככל שיהיה, וזה נדיר. אם יש מקום ללמוד נושאים אלה, זה כאן.

תמיד עניין אותי סוד כתב חרטומי מצרים, שנשכח ונעלם עם השנים, עד שנעלם לגמרי, ואיש לא ידע לקרוא אותו עוד. בביקוריי הרבים במצרים עסקתי גם בצד הזה של האומה הזו.

במשך מאות שנים ניסו רבים להבין מה נכתב באין סוף הכתובות במצרים על פסלים, מקדשים, עמודים, פפירוסים ושנהב, אך איש לא הצליח להבין את הציורים המוזרים, וההנחה היתה שאינם כתב של ממש, אלא אוסף של ציורים מוזרים בעלי משמעות סימלית-מיסטית. הרי כוהני הדת המצריים הם שכתבו אותם, על המסתוריות והפולחנים המוזרים שלהם (“ספר המתים”).

במאה הרביעית לספירה, כאשר ההרוגליפים כבר מתו כצורת כתיבה, מצרי בשם הוראפולו, שידע קצת כתב חרטומים, ניסה להסביר את שיטת הכתיבה, ובכך היטעה את העולם במשך אלף ארבע מאות שנים. הוא טען שמדובר במשמעות סמלית, אליגורית, שכן “ילד” צוייר כאווז, והוא הסביר שזאת כיוון שאווזים דואגים לילדיהם. זה לא היה נכון, למרות שילד אכן צויר כאווז.

רק בשנת 1799, כאשר נתגלתה במצרים “אבן הרוזטה” בידי חיילי נפוליון, אפשר היה לגשת לפצח את התעלומה. אבן זו כללה שלושה סוגי כתב, עם טקסט מקביל: כתב החרטומים של כוהני המקדש; כתב דמוטי, ששימש כשפה מדוברת וכתובה במצרים בין 650 לפני הספירה עד למאה החמישית לספירה; והשפה היוונית.

כיוון שיוונית היתה שפה מוכרת היטב במערב, הבינו הכל, שכאן יש טקסט בכתב חרטומים, שיש לו תרגום ליוונית, כלומר אוצר. הכל הבינו שניתן לפצח את התעלומה, אך הם לא ידעו כיצד.

את התעלומה פיצח ראשון אנגלי בשם תומאס יאנג (1773-1829). הוא הביט בכתב החרטומים וראה שישנה מילה שחוזרת כמה פעמים, והיא מוקפת בציור של טבעת. ההנחה שלו (שהיתה נכונה) שמדובר בפרעה תלמי (פטולמיס, או פטולמאיוס ביוונית), והטבעת מאפיינת שמות של מלכים או אלים, מה גם ששמו של תלמי (החמישי) אכן הופיע בטקסט היווני המקביל. 

מדובר על בית תלמי, ששלט במצרים בין השנים 305 עד 30 לפני הספירה. המלכה האחרונה בשושלת היתה קליאופטרה, עד שהתאבדה, ורומי השתלטה על מצרים.

כאשר ניסה לפצח את המילה תלמי (פטולמיס) גילה יאנג לתדהמתו, ששפת ההירוגליפים היא שפה המורכבת מאותיות עם עיצורים, כמו שפות מערביות רגילות. שום מסתורין לא היה כאן, ושום סמליות. המילה הזו, פטולמי, תלמי, היתה הפיצוח הראשון של התעלומה. כתב החרטומים נכתב, כמו עברית, מימין לשמאל.

לפניכם הפענוח הפשוט, שהדהים את כל העולם:

                          

לאחר מכן קרא יאנג עוד שתי מילים של מלכות, במקומות אחרים. יותר מזה הוא לא יכול היה למשיך, שכן לא הבין את משמעות ייתר המילים, אך הוא פיצח את התעלומה.

             

בואו נתרגל עוד קצת, לפנינו מילה מוכרת, אותה פיצח יאנג.
אם היא מוקפת בטבעת, זה שם של מלך או אל. מצד שמאל, שני הסימנים הם סיומת לנקבה, אזי זוהי מלכה.

מתחילים מימין לשמאל: משולש הוא – C
באריה כבר נתקלנו הוא – L
סמל קנה סוף אחד הוא  – E
סמל זה הוא – O (נתקלנו כבר באות הזו)
סמל הריבוע – P
סמל הנץ הוא – A
סמל היד – T
סמל הפה – R
ושוב סמל הנץ – A
לבסוף, סיומת נקבה.

זה קל, כי זו שפת חרטומים מאוחרת, הלניסטית, עם עיצורים, אבל הבנתם את העיקרון. ללא העיצורים אנו מקבלים את שפת החרטומים הקלאסית.

מי שהמשיך את עבודתו היה המלומד הצרפתי ז’אן פרנסואה שמפוליון (1790-1832), שלמד גם מצרית-קופטית, ומכאן שהיה מסוגל לתרגם את הטקסט כולו בשפת החרטומים, ועל כך זכה בתהילת עולם (אבל מת צעיר).
אך הפיצוח הראשון היה של יאנג, באמצעות המילה “תלמי“.

שום דבר מצרי לא היה במלכים ההלניסטיים של מצרים, עם תלמי וקליאופטרה, שכן השושלת הזו נוצרה בידי אחד הגנראלים של אלכסנדר הגדול, ולמעשה היתה יוונית-מקדונית. אלא שעם הגעת השושלת למצרים היא עטתה על עצמה רושם מצרי קדום ומזוייף, כולל אימוץ של שפת החרטומים, כאילו זהו המשך של העבר.

אלא שההלניסטים עידכנו את כתב החרטומים והוסיפו לו עיצורים, שכן לכתב החרטומים המקורי לא היו עיצורים, כיוון שהיו סגנונות דיבור שונים במצרים הקדומה, ולכן כל אחד קרא זאת כפי שרצה. אך פיצוח כתב החרטומים של בית תלמי הביא לקריאת כתב החרטומים הקדום אף יותר, והתעלומה כולה פוצחה. למי שזה מעניין אותו, יש ספר מבוא טוב מאוד של  James P. Allen, שנקרא “Middle Egyptian”, כבסיס ללימוד כתב ההירוגליפים.

כתב החרטומים הופיע לראשונה בשנת 2600 לפני הספירה, (רק שנבין, דוד המלך חי בסביבות אלף לפני הספירה), ובצד אלפבית קדום, גם אלפי ציורי משנה שכללו מצבים (ציור של דג מסוג מסויים היה “להריח”), ואשר הופיעו יחד עם הכתב. כך למשל אם היו רוצים לכתוב “לבכות” (rem במצרית הקדומה) היו כותבים r,m  וציור של עין בוכיה. אם זו היתה אישה בוכה, היו מסיימים בהירוגליף שמשמעו סיומת נקבה.

כל זה פוענח באמצעות מילה אחת: תלמי.


לא היה שום דבר מצרי עם תלמי וקליאופטרה, ולא היה שום דבר מצרי עם אאידה של ורדי (כאן, מארש הניצחון), אלא רומנטיקה מזוייפת (אבל יפה), והערצת המערב את המיסטיקה המצרית, אם היתה כזו. אך ההרוגליפים הם תחכום ומדע, ההולך אחורה אלפי שנים, ומשאיר אותנו פעורי פה, גם כיום. זו ראשית הציביליזציה והרציונאליות האנושית.

 

במשך שנים מנסה ישראל ומנסים גורמים בעולם להוכיח את הרמאות האיראנית, אשר מפתחת אנרגיה גרעינית גם לצרכים צבאיים, דהיינו ליצור פצצת אטום. אלא שהטענה האיראנית החזקה היתה שמדובר במתקני יצור שהעולם מכיר, ופקחים בינלאומיים מכירים, אם ביקרו שם, או תיעדו מרחוק. “אנחנו לא מסתירים שום דבר, הכל גלוי”, היתה הטענה שלהם.

האיראנים לא נתפסו בשקר-ממש אף פעם, והם הקפידו על כך, שכן אפשר היה לפרש את האמת גם לפי גישתם. כך התחמקו בהצלחה מהחרפת הסנקציות, וכך שמרו על קשריהם הטובים עם הרוסים והסינים. עד השבוע.

במחווה של רצון טוב העבירו האיראנים למערב דיווח על כור גרעיני חדש, “ליצור חשמל” לטענתם, ליד העיר הקדושה קום (האם בכוונה באנו אותו שם, כדי שלא יופצץ?), שלא היה ידוע לעולם, וזהו “תלמי” של האנרגיה הגרעינית. לפי האמנות הבינלאומיות, עליהם חתומה ומחויבת איראן, היא היתה חייבת לדווח על הקמת מתקן כזה, ועכשיו יש הוכחה שהמתקן הוקם תוך שאיראן מסתירה במשך שנים את הקמתו ואת קיומו. אפילו מכחישה. בפעם הראשונה יש למערב הוכחה לשקר איראני גס, ומי סיפק את ההוכחה הזו? האיראנים עצמם.

לראשונה אפשר לאחוז במערכת היצור האיראנית ביד בעוצמה, שכן יש נקודה ארכימדית להחזיק בה, בלי ליפול בחלקלקות הלשון האיראנית. יש נקודת תפיסה ולפיתה. האקדח המעשן נמצא.

האיראנים, שהבינו שבמו ידם הכניסו את עצמם למלכודת שתינעל עליהם, המומים וכועסים, קודם כל על ארצות הברית, שלכאורה ניצלה את “כוונתם הטובה” לחשוף אותו, כאקט של רצון טוב לקראת השיחות המתקרבות; אך גם על עצמם. גם הם מבינים שזהו “תלמי” שלהם, ושמערכת הרמייה שלהם פוצחה.

מדוע זה חשוב? כי הרוסים למשל, ענו תמיד שהאיראנים עומדים בהסכמים הבינלאומיים, ולכן אי אפשר להענישם על כך בסנקציות. זו גם טענתם של הסינים. עכשיו האיראנים עצמם הוכיחו שטענה זו שקרית. במו ידם הפילו את עצמם בבור.

עכשיו נראה האם בעורמתם הם יצליחו לצאת מן הלפיתה, הרי השיחות איתם נפתחות בעוד מספר ימים בג’נבה. הם יצטרכו הרבה מאוד עורמה ופיקחות לצאת מהוכחת השקר שהכניסו את עצמם אליה. ועדיין, האיראנים מעריכים שהעולם יתקשה מאוד להגביר את הסנקציות נגדם, בשל התנגדות רוסיה וסין וחולשת אובמה.

האיראנים מודאגים ומוטרדים, אבל לא יותר מידי. בחודש יוני השנה היו להם סיבות הרבה יותר גדולות לדאוג.