קובעת את גורל אירופה: איך נראית ההשתוללות האסלאמית בלוב?

 


מאת ד”ר גיא בכור


 


לוב, הנמצאת זה שש שנים וחצי בתהליך התפרקות, נכנסה לשלב של התאיידות והתמוססות, ובמספר חזיתות פנימיות וחיצוניות. ואם פעם היו מי שהשלו את עצמם שזו מדינה מדברית ומרוחקת, כיום איש כבר לא אומר זאת, משום שהיא השער הימי לאירופה, וממנה זורמים מליונים של מהגרים, ממש בשעה שאתם קוראים את המאמר הזה, אל היבשת האומללה.


לוב מזכירה את סוריה, בהתפרקות, באכזריות הטוטלית ובבינאום, אם כי כאן הקרע הסוני-שיעי לא קיים, הם כולם סונים (אם כי מאסכולות ומכתות שונות), אך זה לא מפריע לאש להשתולל.


 


1  ראשית, מיהם הכוחות העיקריים, הנלחמים בלוב? אין ריבונות אלא קבוצות שונות, הנלחמות אלה באלה על הכוח ועל הכסף. כולם מתחזים ל”לובים”, תחת שמות מעניקי לגיטימציה- לכאורה.


“ממשלת ההסכמה הלאומית”, המוכרת בינלאומית, בראשות פאיז א-סראג, והיא הוקמה לפני שנה בידי מדינות אירופה, שעוד השתעשעו ברעיון של הקמת ממשלה שתעצור את אוטוסטרדת ההגירה. לא על לוב האומללה הם חשבו, אלא על עצמם, האומללים. מיליציות שהביעו נאמנות ל”ממשלה” הזו נלחמו בדאעש, וגרשו אותו דרומה. הממשלה הזו שולטת באופן חלקי בצד המערבי של לוב, טריפוליטניה, ויש לה מיליציות, שלפעמים משתפות איתה פעולה, ולפעמים לא. היא שוכנת בעיר טריפולי, ובכירים באיחוד האירופי השיקו אותה כבר כמה פעמים, גם כדי להראות לקהל הביתי שלהם שהם עושים משהו.



“האביב הערבי”, 2011: ימים מאושרים ומטופשים, כאשר קמרון וסרקוזי מגיעים לטריפולי ולבנגאזי (בוידאו) לחגוג את הפלת קדאפי, ואת עליית הדמוקרטיה. כמה עיוורון אירופי. עכשיו הם בוכים, אך זה כבר מאוחר מידי.

אבל איזה כיף זה, ב- PC?

 


“ממשלת ההצלה” – גם היא יושבת בעיר טריפולי, בראשות ח’ליפה א-ראוויל, היא אינה מוכרת בידי המערב, והיא אינה מקבלת את לגיטימיות ממשלת ההסכמה הלאומית. גם לה יש מיליציות הנאמנות לה. שתי הממשלות נלחמות זו בזו, גם בימים אלה.


 


“ממשלת טוברוק” – פרלמנט שהוא ממשלה, והוא יושב בעיר בייד’ה שבמזרח, בראשות עבדאללה א-ת’ני, והוא אינו מכיר בשתי הממשלות הקודמות. האיחוד האירופי הטיל סנקציות על מקצת מחבריה, המחוברים לאסלאמיסטים.


 


“צבא לוב” – שם קוד למיליציה גדולה, בראשות הגראל הפורש מצבא קדאפי, ח’ליפה חפתר (ואשר היה פעם סוכן של האמריקנים). הוא יושב במזרח המדינה, והיתרון הגדול שלו שיש לו מטוסי קרב, איתם הוא מפציץ, ושולט בשטחיו. הוא עצמאי, ואינו כפוף לאף ממשלה, אם כי הוא נוטה לשתף פעולה עם ממשלת טוברוק. חפתר שואף למעטפת סיוע רוסי, והוא מבטיח לרוסים מעגן חופשי בנמלי לוב, אם יעזרו לו להשתלט על המדינה. מכונה גם “הכוח השלישי”. הוא מתאר את עצמו, אמנם, כ”צבא”, אך הלוחמים שלו מזדמנים ופראיים, ונוהגים כמו מיליציה לכל דבר.


 


ארגוני מוג’אהידין ג’יהאדיסטיים – קשת של עשרות ארגונים מקומיים, המקושרים לאלקאעדה, ביניהם “אנסאר א-שריעה”, המקושרים לארגונים דומים באפריקה ולתנועת “האחים המוסלמים” במצרים, ובכלל. קשר אחרון זה הופך את הנושא לרגיש מאוד מבחינת הגנראל סיסי. אלה ארגונים פראיים, המבצעים פשיטות, ביזה, כיבוש שטחים זמני, או חיסול חשבונות. עם שולטים באיזורים במזרח ועל החוף, שפעם היו ברשות דאעש, כמו חלקים בסירט, דרנה ומיסראתה.


 


“המדינה האסלאמית” – השולטת על שטחים מדבריים בדרום המדינה, לאחר שגורשה מערי החוף דרנה וסירט. דאעש הקים מערכי צבא ואימונים במדבר, ובשנה האחרונה הוא שיקם את עצמו, תוך שאלפי לוחמים ג’יהאדיסטים מצטרפים אליו מאפריקה וממדינות ערב הסמוכות. חלק מן הלוחמים האלה כבר הסתננו לאירופה, יחד עם מליוני הפליטים והמהגרים.


 


2 החזית המערבית – זה יומיים מתנהלים קרבות כבדים, כולל טנקים, בבירה טריפולי, בין מיליציות, השייכות לממשלת ההסכמה לאלה השייכות לממשלת ההצלה. זו לא פעם ראשונה, ומיליציות ממשלת ההצלה כבר כבשו כמה פעמים את מבנה השלטון, וגרשו את השרים, שחזרו. במסגרת הקרבות אתמול נכבש דווקא בידי המיליציות של ממשלת ההסכמה בית הכלא “אלהד’בה” (הרמה), ואסיריו שוחררו. רובם הוחזרו אחר כך לכלא, להוציא שניים מבכירי משטר קדאפי, שנשפטו למוות, ושוחררו אתמול לגמרי: ראש הממשלה לשעבר, בגדאדי חמודי, וראש המודיעין הצבאי של קדאפי, עבדאללה סנוסי. נמסר שהם שוחררו בידי המיליציות. אם כך נראית “הבירה”, שאמורה להיות יציבה יותר, בשאר חלקי “המדינה” המצב גרוע בהרבה.


קרבות טריפולי, ביומיים האחרונים. אין כבר מדינה, אין עיר בירה, אין מפלגות, אין פרלמנט (בעצם יש כמה), ואין ריבונות. שלטון המיליציות. האם זה גורל המזרח התיכון כולו? האם זה גם גורלה של אירופה?


האם זה העתיד?

 


3 החזית המיזרחית – לאחר גירוש דאעש דרומה (בפועל לא ממש נלחמו בארגון הזה, ויש שמועות שכוחות חפתר אפשרו לו מעבר בטוח דרומה, תמורת טובות הנאה לא ידועות), מי שהשתלט על מרבית השטח הן מיליציות ג’יהאדיסטיות הקשורות באלקאעדה, ולהן עשרות שמות, בדרך כלל “מועצת השורא של מוג’אהידי דרנה”, “מועצת מוג’אהידי מסראטה”, וכך הלאה. הם הקימו בערים ובכפרים שלטון של השריעה, ועיקר המימון שלהם מגיע מהברחת נשק ותחמושת למצרים, או לסיני, ונראה זאת בהמשך. כאשר הגנראל המצרי סיסי הורה להפציץ בסוף השבוע בעיר דרנה, בעקבות טבח הקופטים דרומית לקהיר, הוא עשה זאת כדי להחליש את החזית המזרחית הזו. הוא יודע שאין קשר בין אלקאעדה לבין דאעש, שלקחו אחריות על פיגוע הקופטים, ההיפך, הם אוייבים, אך הוא מנצל את ההזדמנות, ומרגיע את דעת הקהל המצרית המפוחדת.


בקרבות המזרח מדובר בהתשה, פעם כפר נופל בידי כוח זה, וההיפך, ושוב זה מתהפך, ללא סוף. גם מן האיזורים האלה יש פעילות הברחה גדולה לאירופה, וגם זה מקור הכנסה עיקרי. יש קשר בין הארגונים הג’יהאדיסטים למאפיה באיטליה, להסדרה משני עברי הים התיכון של ההגירה וההברחה. מדובר בעסק של מליארדי דולרים.


 


4  החזית הדרומית – תוססת, בקרבות בין צבא חפתר, אלקאעדה ודאעש. התקרית החשובה האחרונה התרחשה ב- 18 במאי, כאשר כוחות ג’יהאדיסטיים פשטו במפתיע על בסיס חיל האוויר הלובי הגדול “בראכ א-שאטי”, כבשו אותו, והוציאו להורג ללא קרב כמאה קצינים וחיילים של חפתר. הם בזזו את המחנה, בזזו נשק ומחשבים, ונסוגו. זה היה סוג של איתות והצהרת כוונות.


הקלות של הפריצה לבסיס וכיבושו, ואז הוצאה המונית להורג. בעיית לוב כמוה כבעיית סוריה: מלחמות התשה אינסופיות, שאפילו כבר קשה לעקוב אחריהן, בשל ההשתנות המהירה.


הכיבוש הזה של המחנה היכה בתדהמה לובים ואירופים רבים, שהבינו שהמערכה בלוב הולכת לכיוונים רעים מאוד. המדבר הפך למחסה לארגונים המסוכנים ביותר, ושום דבר רומנטי לא נותר בו. 


וכמובן, אחרי התקפת הבסיס, באה השתוללות נקם של “הצבא הלובי”, כלומר המיליציה של חפתר. הורגים, נוקמים ומתפרעים, עד לסיבוב הבא.




5 חזית נמלי הנפט – הבוננזה הלובית היא נמלי הנפט, שעל הים התיכון, ואיזור זה מכונה “סהר הנפט”. הוא מסוגל לייצא ביום כ- 600 אלף חביות של נפט באיכות מצויינת, ולכן כל הצדדים הנלחמים היו רוצים לשלוט בו. מי ששולט בו בדרך כלל הוא הגנראל חפתר, שבעזרתו מממן את המיליציה שלו, הקרויה “הצבא הלובי”, אך כך האחרים לוטשים גם הם עיניים. אחת לחצי שנה לערך יש מתקפה של כוחות ג’יהאדיסטיים, הגורמים נזק למתקני הנפט, ושוב חפתר מצליח לכבוש את המתקנים בחזרה. הפעם האחרונה היתה לפני חודשיים, כאשר כוחות ג’יהאדיסטיים מתוגברים כבשו את האיזור כולו. ההפתעה הפעם היתה שהגיעו גם לוחמים אסלאמיים מצ’אד, סודאן ומאלי, שנלחמו עם הג’יהאדיסטים מלוב, מה שמראה שהארגונים האלה כבר התחברו.


לאחר קרבות כבדים, חפתר כבש מחדש את המתקנים, עד לפעם הבאה. הנפט הלובי זורם כל הזמן, רק מי שמרוויח ממנו, משתנה.


 


6 חזית מצרים – מצרים מוטרדת מאוד מן הנוכחות הג’יהאדיסטית העצמאית, שממערב לה, שכן היא מאיצה נשק, תחמושת ותעמולה אסלאמיסטית אל תוך המדינה. סיסי מוצא עצמו מוקף במובלעות אסלאמיות בסיני, בלוב ובסודאן, והיכולת שלו להתמודד איתן היא קטנה. מלוב מחוברים הג’יהאדיסטים עם מחתרת “האחים המוסלמים” ועם חמאס בעזה. “האחים” אמנם הוצאו אל מחוץ לחוק במצרים, ובכיריהם נכלאו או הוצאו להורג, אך השפעתם עדיין מחשמלת מיליונים. לוב הוא מגרש המשחקים שלהם, מחוץ לטווח ידו של סיסי.


הצבא המצרי בנוי למלחמות של דיביזיות, והוא לא כשיר לנהל את מלחמות הגרילה על הגבולות, מה גם שרוב חייליו ימכרו כל דבר תמורת שוחד, כך שהגבול פרוץ. יש שמועות על בסיס רוסי בקרבת הגבול הלובי, אך לפי שעה לא היתה לבסיס כזה השפעה. ההפצצות המצריות על דרנה מעידות על מצוקה מצרית, חוסר במודיעין וצורך לצאת ידי חובה. סיסי גם אינו מסוגל ואינו מעוניין להגן על הקופטים בארצו, והוא מפקיר אותם, כפי שהפקיר את הקופטים בצפון סיני, בעיקר מאל-עריש, שטוהרו משם בידי דאעש, והם כיום פליטים בעיר התעלה איסמאעיליה.


פעם מצרים שלטה בלוב, בהיותה האחות הערבית הגדולה. היום לוב שולטת במצרים ולכן סיסי ייאלץ לשקוע עוד ועוד באנרכיה הלובית. ברור שהוא ישלם על כך בחזית הפנימית שלו, וחוזר חלילה.


 


7 חזית טוניסיה – החירות הג’יהאדיסטית בלוב מטרידה באופן קיומי גם את טוניס, השכנה מן הצד השני. עד שמדינה זו התייצבה, בעקבות מהומות “האביב הערבי”, הנוכחות האסלאמית מלוב מושכת אלימות גם בצד הטוניסאי. ממילא אלה שבטים בדואים, שהחלוקה המערבית של “טוניס” או “לוב” לא אומרת להם הרבה. טוניס הקימה אמנם גדר לאורך הגבול הלובי שלה, אך ההסתה היא רעיונית, וחוצה גבולות. בשבוע שעבר פרצו מהומות מדהימות בעיר הבדואית תטאווין, הנמצאת בשטח טוניס, ליד הגבול הלובי. הרקע למהומות הוא אמנם כלכלי, אך ידיים אסלאמיסטיות בחשו שם, ועוד יבחשו.


במהלך המהומות פשטו אלפים מתושבי האיזור על בנייני הממשל הטוניסאי (אותו הם רואים כאויב), מתקני נפט ומשרדי ממשלה, ושרפו אותם בפראות. הם גירשו את הפקידים ואת הצבא, והשתלטו על העיר. האנרכיה השתוללה, בהכוונה מלוב. 


 


ראשית ההתקוממות בתטאווין. מן השוליים היא הדרדרה למרכז העיר, שם נשרפו מוסדות השלטון:


 


ואחרי כל זה, המהומות גולשות לעיר הבירה, טוניס, שם אלפים מפגינים סולידריות עם תטאווין בקריאות, אבוי, “העם רוצה את הפלת השלטון”. שוב? והאם העונש הלובי של אירופה ייהפך לעונש גם מתוניסיה?

 




עכשיו נעשה ניסיון לגישור בינם לבין הממשלה, אך החשש הוא שהמרד הזה יסחוף ערים תוניסאיות נוספות. יש אכזבה עצומה בתוניס מתוצאות המהפכה בשנת 2011, כאשר הכלכלה המקומית קרסה, ורבים רוצים מהפכה חדשה, שכמובן תישא אופי אסלאמיסטי.


 


8 כוחות אמריקנים ובריטיים ניהלו בשקט את המערכה לחיסול דאעש בערי החוף דרנה וסירט, ולאחר חודשים של מאבק, עוד בתקופת אובמה, הכריזו האמריקנים חגיגית שדאעש “חוסל” שם. אלא שהיה זה רק חלק מן האמת. דאעש לא חוסל, אלא נטש את שתי הערים האלה, ואת איזורי החוף, וירד עם אנשיו למרכז ולדרום המדינה, למידבר, שמעניק לו מחסה כיום גם בעיראק, גם בסוריה וגם בסיני. שם הוא חבר לארגונים אפריקאיים כמו בוקו חראם, והוא בנה מחדש את מערך הכוחות שלו, עד להתאוששות הנוכחית. כדרכו, הוא ממתין לשעת כושר, ואז לקפוץ אל היעד הבא. אפשר לגרש את “המדינה האסלאמית” ממוסול ומרקה, אך אי אפשר לגרש את העולם האסלאמי מרעיון “המדינה האסלאמית”. כמו בסוריה ובעיראק, בעיית לוב גם הולכת ומתבנאמת, לכאורה במאבק נגד דאעש.


השיטה של דאעש היא להניח לאחרים לנהל את המאבקים ביניהם, וכאשר אלה קורסים ונוצר וואקום, לחדור במהירות אל תוך הוואקום. השיטה הזו יכולה להצליח יום אחד גם בשכונות המוסלמיות של בריסל, לונדון או פריז.


 


9 ההגירה לאירופה – כתוצאה מהתוהו ובוהו הזה, הגירת המיליונים מאפריקה והמזרח התיכון דרך לוב הואצה, והיא עולה ב- 40 אחוזים על ההגירה של הקיץ שעבר. יש לכך כמה סיבות. ראשית, כל הארגונים והממשלות זקוקים לכסף, וההגירה המאורגנת לאירופה מכניסה להם מאות מיליוני דולרים, למימון המשך הלוחמה; שנית, אין מי שיילחם בהגירה, כי הם עסוקים בקרבות ביניהם; ושלישית, ארגונים ג’יהאדיסטיים רבים מעוניינים לנקום באירופה, שמתערבת בענייניהם בתמיכה בממשלת ההסכמה, ולכן הם מעודדים את ההגירה, כנקמה.


נכון שממשלת ההסכמה קיבלה ספינות, והיא “מצילה” מסתננים, ומחזירה אותם לטריפולי, אך כל מסתנן כזה שמוחזר, כבר למחרת מנסה שוב, וסיכוייו להצליח טובים. ממשלת ההסכמה עושה זאת כי היא מתוקצבת בידי “האיחוד האירופי” והאו”ם, לבלום את המסתננים. אז עושים הצגה יפה למצלמות.


מספר המהגרים דרך לוב לאירופה, בעיקר איטליה וספרד, עומד עכשיו, בתקופת הקיץ, על אלפים ביום, ושום דבר לא מרתיע את הפליטים והמהגרים. אירופה הפכה למיתוס, כמו אמריקה, “היבשת המוזהבת” בזמנה, ולוב הפכה לאליס איילנד, למעבורת ישירה. האנרכיה בלוב מתורגמת לשינוי דמוגרפי היסטורי באירופה, כמוהו לא נראה שם מעולם.



אם האירופים רוצים לעצור לגמרי את ההגירה הזו, הם חייבים לכבוש את לוב, ולהטיל בה משטר צבאי, אך אירופה, המיוסרת בחטאי הקולוניאליזם שלה, אינה מסוגלת נפשית לעשות זאת. היא חלשה מידי, ולכן תשלם את המחיר. פעם איטליה שלטה בלוב, היום לוב שולטת באיטליה, ודרכה באירופה כולה.


 


10 שש שנים ויותר עברו מאז המאמר הראשון בסדרת “אפקט פרח הצבעוני“, כאשר התחזית היתה שמדינות צפון אפריקה יתנתקו מן “הסכסוך” שלנו, ויתמקדו במאבקים בתוכם ובשאלת ההגירה לאירופה, וכך זה בדיוק קרה. האם למישהו במדינות צפון אפריקה יש עוד עניין במה שמתרחש אצלנו? זה כבר כמעט מגוחך, כאשר האש מגיעה אל ביתם, שעולה באש. לפי שעה מרוקו ואלג’יריה מצליחות להימנע מקריסה, אך אלג’יריה היא מדינה המתקיימת ממכירת נפט, ובמחירים של 50 דולרים לחבית, גם הכלכלה שלה נמצאת בצלילה. זה עוד יביא הפגנות, מהומות, ועלייה של הג’יהאד. רק להזכיר שהיתה זו אלג’יריה שהתקיימה בה מלחמת אזרחים של עשר שנים מאז ראשית שנות התשעים, נגד קיצונים אסלאמיים. הרבה עוד לא התחיל שם, ושום דבר עוד לא נגמר.



שום דבר כבר לא חדש: קטעים מן הסרט “13 שעות” (2016) הממחיז את השתלטות הג’יהאדיסטים על הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי (2012), ושחיטת סמל הריבונות, השגריר האמריקני האומלל, כריסטופר סטיבנס, שנמצא שם, ועוד חמישה אמריקנים. הילרי קלינטון היתה אז שרת החוץ, והיא ואובמה לא עשו שום דבר למען האנשים שלהם בלוב. כך נולדה פרשת המיילים, שבסופו של דבר הפילה אותה.

בנגאזי 2017 – האנרכיה מייצאת את עצמה, והיא מתרחבת. המלחמה מזינה את עצמה.


ואנחנו? להביט מן הצד ולא להתערב בשום צורה. פעם האירופים הסתכלו מן הצד כיצד אנחנו בוערים, עכשיו התור שלנו להביט בהם. לוב וצפון אפריקה הם העונש שלהם.