קל להוציא את ישראל מעזה, אבל לא את עזה מישראל


מאת ד”ר גיא בכור

למה התשוקה הישראלית העזה, הבלתי ניתנת להבנה, לעזור לרצועת עזה, הכבושה כיום בידי הגרועים שבאויבינו? מאיפה זה בא? מדוע העיסוק האינטנסיבי שלנו במה שלכאורה כבר לא קשור אלינו?

כי עזה אינה רק טריטוריה גיאוגרפית או מקום פיזי. עזה היא מצב נפשי; חורבן למאוויינו, אנדרטה מחלידה לחזיונות השווא שלנו, געגועים לדבר שמעולם לא היה, של מזרח תיכון אחר, חדש, שבו הערבים אוהבים אותנו. שבו קנינו רהיטים אי-שם בצעירותנו, שבו בעלי מקצוע הגיעו מעזה. עזה היא כמו גלויה דהויה מן העבר הקולקטיבי שלנו, חלק מן החיים שלנו, זכר לימים שבהם הכל נראה פשוט הרבה יותר. דרך עזה אנו מתכתבים עם עצמנו.


 


להתנתק מעזה משמעות הדבר היא להתנתק מחלק מעצמנו, ממה שרבים האמינו בו בישראל. לכן מתעוררים הרפלקסים שכבר התחילו להירדם, לעזור להם, סיוע הומניטארי, גבול פתוח, העברת סחורות, מבלי להבין שזהו. זה נגמר. מבלי שנרגיש הפכה עזה כמצב נפשי להיות חלק מאיתנו, מן האני מאמין של ישראלים לא מעטים. אך אולי עזה מעולם לא היתה, והכל חלום תעתועים היה? כך המצאנו את עזה כאשר היתה, ואנו ממציאים אותה שוב, כאשר היא איננה. עזה היא הפאנטום של הקיום הישראלי, הזייה. סוף העולם, ימינה.


 


מתברר שקל הרבה יותר להוציא את ישראל מעזה מאשר את עזה מישראל.  קשה לנו להודות שבעצם הכל היה לשווא, ארבעים שנים של תיקוות, רעיונות, התלהבות, הפגנות, משה דיין, “כיבוש נאור”, מעברים פתוחים, “אגודות הכפרים”, הניכבדים, בחירות לעיריות בשטחים, ראשי העיריות, ערביי מזרח ירושלים, משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, שיחות מדריד, שיחות וושינגטון, שיחות אוסלו, הפתח, אש”ף, הרשות הפלסטינית, ערפאת. הכל גלויות ישנות ובלות, עפות ברוח



עזה היא עדות חיה לקריסת ההיסטוריה שלנו עם הפלסטינים, עדות חייה ובועטת לקריסת המדיניות שלנו מכל קצות הקשת הפוליטית, להבלותה. וקשה לנו לקבל את זה.


 


מה שלא הבנו, ואיננו מבינים עד היום, שהפלסטינים הם לא רק אוכלוסיה. הם “בעיה”, שהעולם הערבי לא ייתן לפתור אותה, והיא גדולה בכמה מידות מן התושבים הפלסטינים האומללים הכלואים בתוכה. לא הבנו שיש פלסטינים, ויש ה”בעיה” הפלסטינית, ואילו שני דברים שונים לגמרי. בעזה ראינו פלסטינים, אך “הבעיה” תמיד הסתתרה שם מאחורי הקיר. האירוניה היא שהבעיה הפלסטינית חיסלה קודם כל את הפלסטינים.


 


אלא שעזה היא עדות לבעיה אך היא גם הפתרון הגואל. היא היכולת שלנו לנתק מאיתנו לפחות חלק משמעותי מן הבעיה. להבין ששילמנו מחירים עצומים בהתנתקות מעזה, והגיע הזמן לקטוף גם כמה פירות מכך, אם כבר שילמנו. הגיע הזמן להגיד שלום לעזה, תרתי משמע. הניחו להם. זה נגמר. ככל שנתעסק יותר בבעיה של עזה, כך יברח הפתרון. ככל שנעסוק בפתרון, שהוא התנתקות מוחלטת ואמיתית, כך תלך ותצטמצם הבעיה. ככל שנדון עוד ועוד בעזה, נזמין את הקסאמים, שהם ניסיון פתטי של הפלסטינים להיתלות בנו. זה ייקח עוד כמה שנים, אבל מבחינה היסטורית – זה ייגמר.





קריסת עזה היא לא רק עדות לחורבן המדיניות הישראלית לדורותיה, אלא באופן מהדהד אף יותר, עדות לחורבן התפיסה האמריקנית במזרח התיכון. ארצות הברית, שרצתה דמוקרטיה בעיראק הביאה שם חורבן מוחלט ומלחמת אזרחים, ואותו דבר בדיוק מתרחש גם באתר הניסוי הדמוקרטי השני, הרשות הפלסטינית, או מה שנשאר ממנה, כפי שהיה נוהג לאמר הפרקליט הבריטי הנודע הוראס רמפול.


באיזור שלא ידע שניה של דמוקרטיה מימיו, שהיה רגיל לשלטון עריצים, הדמוקרטיה נתפסה כחולשה, ונוצלה לרעה על ידי חורשי רעתה, כל אותם ארגונים אסלאמיים טרוריסטיים. היא הפכה לסולם עליו יטפסו למעלה, ויבעטו בסולם. תפיסה דמוקרטית אמיתית אינה יכולה להבין זאת, אך האיזור שלנו מתקשה להבין תפיסה דמוקרטית אמיתית.


 


זו הסיבה שארצות הברית ואירופה ניתלות עכשיו באבו מאזן הגואל, יבלית אחרונה לחזיונות הפרו-מערביים. ואכן, לאחר כיבוש עזה על ידי החמאס, החרם הכלכלי הוסר מיד מעל לרשות הפלסטינית שלו, ומלבינים אותו לכל דבר. עכשיו מוצגים אנשי הפתח כצדיקים.


 


אך זהו אותו פתח, שביצע נגדנו באכזריות את האנתיפאדה השנייה, שביקש לזרוע כאן יאוש, פחד ובריחה, אגב טיהור אתני באמצעות מחבלים מתאבדים. שלוחמיו ממשיכים להילחם בחילי צה”ל בלילות ביו”ש, אשר פעיליו היו ועודם מעורבים עד לצווארם בטרור נגד ישראל. זו צביעות ממדרגה ראשונה להכשיר דווקא עכשיו את הפתח, אך אין למערב ברירה, אחרת הוא אמור להודות באסון שהמיט על האיזור שלנו. תודה לך ד”ר קונדוליסה רייס על ההרס שזרעת באיזור, הן בחזון הדמוקרטיה והן ביד הרכה שהפגנת בשנים האחרונות במזרח התיכון הברוטלי. ועדיין לא אמרנו אף מילה על איראן, שם את בולמת בימים אלה את היד הקשה של סגן הנשיא צ’ייני.


 


אם מוסר החרם העולמי מעל הפלסטינים, ואבו מאזן עומד על כך שהכספים יגיעו גם לעזה, משמעות הדבר הסרת החרם העולמי מעל…חמאס. הרי אם העולם יזרים כספים לפלסטינים בעזה למזון, בריאות וקיום, האחריות מוקלת מעל ממשלת חמאס, או שהיא לא מחוייבת להקצות מכספיה לקיום האזרחים. אשריהם, ניתן יהיה לייחד את הכספים קודם כל לנשק, לצבא ולהתחמשות!


 


הנה לנו האירוניה של ההיסטוריה: כאשר חמאס מנצח בבחירות דמוקרטיות-לכאורה מוטל עליו חרם כלכלי ופוליטי מלא. כאשר הוא כופה את שלטונו בברוטליות אלימה תוך כדי פשעים נגד האנושות, החרם נגדו יוסר. מה המסר לכל אותם ארגונים טרוריסטיים? הטרור משתלם!