קסם הפאטיו


השיח התקשורתי לגבי העולם הערבי מרבה להשתבח בכמאה ערוצי טלוויזיה לוויניים, בראשם אלג’זירה, כמובן, על ערוצי הביניים הנוספים שלו, למשל הערוץ הדוקומנטרי, תופעה די חדשה בעולם הערבי, אלערביה, אבו דאבי,
LBC,  MBC  ורבים רבים אחרים. בערוצים הללו צופים עשרות מליונים של צופים. רוב הערוצים הללו מחזיקים גם אתרי אינטרנט חזקים, עם כניסה של מאות אלפים ביום. פרשנים ורבים אחרים רואים בכך סממן ברור של פתיחות וקידמה, במיוחד האינטרנט הערבי, שכולל אינסוף טוקבקים, פורומים שבהם לראשונה אי פעם אזרחים בעולם הערבי יכולים להביע את דעתם בגלוי, באופן נוקב, ועדיין תחת מעטה של אנונימיות. אך האם האינטרנט הזה באמת הצליח לשנות את החברה הערבית?


 


נקודת הפרטיות היא חשובה. החיים הציבוריים במזרח התיכון היו תמיד קשים. במשך מאות שניים החיים באיזור הזה היו מדבריים, כופים ואכזריים. המרחב הציבורי היה תמיד עויין, מלא סכנות, עריצות ודיכוי, ולכן במזרח התיכון הערבי התפתח הבית, המרחב הפרטי, כמפלטו של הפרט. שם הוא יכול היה לדבר בחופשיות, הרחק מעיני החמולה, השבט, העומדה, המוכ’תאר, או רכילות האנשים. הנושא הזה של פרטיות מקודש באסלאם, פרטיות הבית, פרטיות האישה. לעיתים זה אפילו היינו הך: המג’לה העות’מאנית, דהיינו החוק האזרחי העות’מאני, הגדירה את החדירה לפרטיות הבית אם רואים את הנשים הנמצאות בבית – מבחוץ. מסיבה זו התפתח הפאטיו במרחב המזרח התיכוני: זו הכנסה מידתית של החוץ, אל המרחב הפרטי. ליהנות משמש, אור וגינה, אך כל זה במרחב הפרטי, החתום בשער גדול, שמוגף בכניסה.


 


והנה האינטרנט חולל זעזוע אדיר לתפיסה הזו. ניתן לכתוב ככל העולה על רוחם של הגולשים, להתבטא באכזריות על המשטר בסוריה ועל הדמוקרטיה המזוייפת של בשאר אלאסד, כפי שכתבו אתמול באתר אלערביה, וכל זאת תחת אנונימיות גמורה. הפנים המסורתי, הגלוי, יצא החוצה, ועדיין נשאר פרטי. המרחב הציבורי הפך להיות מושפע מן הפרטי. הפרטי הפך להיות המרחב הציבורי!


 


כל כללי ההתנהגות משתנים על ידי האינטרנט. נושאי המוסר, יחסים בין גברים לנשים, נושאים שמותר עכשיו לדבר עליהם, הידע העצום שיש באינטרנט, ומודלים אלטרנטיביים במדינות אחרות. לדוגמה: הבוקר התפרסם מאמר באתר אלערביה, על אישה סעודית שנאלצת לישון לילה לילה במוניות עם בנותיה, משום ששום משכיר דירות או בית מלון אינו מוכן לתת להן להתקרב. הסיבה: היא אינה שומרת על קודי הלבוש המחמירים לנשים בסעודיה. כמובן שמאמר כזה מחולל סופה אצל הגולשים, כי על נושא כזה מעולם לא דיברו קודם. רבים מאוד טוענים כי זו בושה לסעודיה. מי היה מעז לדבר כך בעבר?


 


ועם כל זאת, האינטרנט נכשל, לפחות לפי שעה, להפוך את החברה הזו לדמוקרטית יותר. מדוע?


כי המשטרים מצאו דרך להתמודד איתו. הם כבר אינם תוקפים או חוסמים את האינטרנט, אין צורך בכך. הם עוקפים אותו. הם מציגים כיום לדעת הקהל הערבית שלושה מודלים שליליים של דמוקרטיה במזרח התיכון, לשיפוטם של ההמונים. המודלים הם:


 



  1. ישראל – המוצגת כדמוקרטית ייתר, הנובלת בשחיתות מידות, הדוניזם וקריסת מערכות ציבורית, מינהלית, פוליטית, חברתית ומוסרית.


  2. הרשות הפלסטינית שנכבשה על ידי האסלאם הפוליטי בבחירות דמוקרטיות.


  3. עיראק, שדמוקרטיה הפכה אותה לתוהו ובוהו.


 


האם אתם רוצים להיות ישראל? הרשות הפלסטינית? עיראק? שואלים במובלע המנהיגים את הרחוב הערבי? התשובה ברורה. לא.


 


כך קרה היפוך פרדוקסאלי: במקום שהאינטרנט יעודד חשיבה חדשה ודמוקרטיה, הוא מעודד שמרנות וקיפאון, שכן המשטרים הצליחו לעורר פחד כה גדול אצל ההמונים, עד כי הם רואים את שמתרחש בעולם, הם משתתפים בתגובות חופשיות באינטרנט, אך במודע הם מחליטים לעצור, ולא להגיע לדמוקרטיה. כמובן שזו הכללה, ויש אנשים וקבוצות שהיו רוצים לראות דמוקרטיה בעולם הערבי, בודאי. אך ברמה של תרבות קולקטיבית, האפקט של האינטרנט והטלוויזיות הלווייניות מתברר כהפוך במזרח התיכון.

מאמרים נלווים: מי פה “לוקה בנפשו”    עינויים? לא אצלנו   אינשאללה, הפגישה הבאה…