שנה למדד האיומים הביטחוניים: ובחודש אפריל 2008 – המשך הירידה



דברי הסבר
: המדד הינו מ- 1 עד 10.
1 – האיום הנמוך ביותר, 10 – המקסימלי, לפי הדירוג הכללי הבא: 

איום נמוך  1-4
איום בינוני 4-7 
איום גבוה 7-10

מאת ד”ר גיא בכור


 


עוד חודש עבר, ונסראללה לא הצליח לפתור את הדילמה שהיצבנו כאן כבר לפני חודשיים: איך לנקום, או לפחות להיראות כמי שנקם את חיסול עימאד מורנייה, מבלי להפעיל את המנופים השליליים נגדו. ראינו כבר שאין זה פשוט מבחינת חיזבאללה, שכן להרוס כרגע את הסטטוס קוו בדרום לבנון – לא בא בחשבון, ופיגוע גדול, חו”ח, נגד יעד יהודי או ישראלי בעולם – ייזקף לגנותו.


 


הוא מנסה לפתור את הדילמה באמצעות בניית מערך איומים רחב יותר נגד ישראל, אך תוך הקפדה, תמיד, שלא הוא יפתח במלחמה נגד ישראל, אלא יפעל תמיד באופן הגנתי. ההרחבה של מערך האיומים מפגינה לכאורה שרירים, בתקווה למערך הרתעה, אך בלי לשבור את הכלים.


 


כרגע, נסראללה אינו מעוניין במלחמה חדשה נגד ישראל.


 


במסגרת זו יזם הארגון בימים האחרונים איום חדש: במקרה של תקיפה צבאית ישראלית, ינסו הפעם לוחמי חיזבאללה לפרוץ את הגבול אל תוך ישראל, בנסיון לכבוש ישוב שלנו. בכיר בארגון אמר זאת מפורשות השבוע, וזהו כיון חשיבה חדש. במקרה כזה יכריז חיזבאללה כי הצליח לשחרר שטחים בתוך “פלסטין”, דבר שאיש לפניו לא הצליח לעשות, לכאורה, מבין הארגונים הפלסטיניים.


 


מדוע זהו כיוון חדש? שכן עד עתה הסתפק חיזבאללה, לכאורה, בשחרור האדמות הלבנוניות, ולא היו לו שאיפות לפרוץ לעבר ישראל עצמה.


זו חשיבה חדשה, שכן זו סינטזה בין מלחמה קונוונציונאלית לבין חדירת טרור קלאסית מן הגבול, כפי שהיכרנו בעבר. במילים אחרות, במסגרת של מהלך מלחמתי, יכול להיות ניסיון של קבוצת קומנדו של הארגון לפרוץ אל תוך ישוב ישראלי בתוך ישראל, בניסיון להשתלט עליו, אולי לקחת בני ערובה, וכך להחזיק מעמד. אירוע נקודתי כזה יכול להשפיע על כלל מהלך המלחמה, אולי אפילו לעצור אותה. אצל הישראלים, או אצל התקשורת שלהם, ייתפס הדבר כתבוסה רבתי, כנהוג אצלנו, ויעניק הישג תעמולתי לחיזבאללה. אם דיברה ועדת וינוגרד על “מהלך קרקעי”, הביא הדבר לחשיבה דומה גם אצל חיזבאללה.


 


לנוכח הגבול הנטוש בחלקו, והקירבה לאוכלוסיה אזרחית, כדאי שמקבלי ההחלטות אצלנו יקחו תרחיש כזה בחשבון, תוך הקפדה על מערך לוחם ובניית מנגנוני התרעה והרתעה. ויחד עם זאת, חיזבאללה מקפיד לציין בכל הזדמנות, שלא יהיו אי הבנות, שלא הוא יפתח בעימות המלחמתי הבא.


 


בינתיים, הרבה צלצולים, אך אין כוונות התקפיות לא לישראל ולא לחיזבאללה.


 



איום פלסטיני, טרור קונוונציונלי, אנתיפאדה –  7.0 (בחודש שעבר –  7.4)


“הר הגעש של עזה קרוב להתפוצץ”, חוזרים ומאיימים בימים האחרונים בכירים בחמאס ובג’יהאד, אלא שאיש כבר אינו מתרגש מן האיומים הללו, אפילו לא אצלנו. מדוע? כי אם הם חוזרים ומדברים על כך, סימן שחמאס בעצמו מתקשה להניע את האוכלוסיה העזתית כפי שעשה לפני כמה חדשים, ו”לפוצץ את הר הגעש”. הפיאסקו של “השרשרת האנושית” שנגמר בהתקהלות של כמה אלפים ברצועה עדיין לא נשכח אצל חמאס, מה שמלמד שאפילו הפלסטינים בעזה אינם מוכנים להיות טוראים פשוטים של חמאס ובשר תותחים לכל מהלך ועניין.


 


המילכוד העצמי, הבידוד והניתוק של חמאס הולך וצובר תאוצה, בדיוק כפי שנכתב כאן בחדשים האחרונים במדד שלנו, בניגוד לכל התחזיות בישראל. ההתנתקות הישראלית מתקדמת, אם כי בצעדים איטיים מן המצופה, ובמקביל מתחברת עזה אל המערכת הערבית הקלאסית, והמצרית. בסיני כבר השליטו המצרים סדר, וברור להם כיום שהאחריות על עזה תיפול עליהם יותר ויותר. זה לא יקרה באופן מיידי, אך אם מצרים מספקת כבר 5% מתצרוכת החשמל של עזה, אין סיבה שלא תספק 50%, ומעבר לזה בכל הנוגע לאספקה, מזון, רפואה, ומה לא.


 


ישראל צריכה להתאפק ולא להתערב בנושא האזרחי. נכון שקשה לנו, שכן ישנם גורמים בארץ שיש להם אינטרסים כלכליים כבדים בעזה, למשל, סקטורים של חקלאות, תשומות בנייה ומזון, אך כאן צריכה להיות הוראה ממשלתית, בדיוק כפי שמעבר ארז נסגר, בניגוד לכל אינטרס כלכלי, יהיה צודק ככל שיהיה.


 


במקביל, תפקידו של צה”ל לאבטח את קדושת הגבול שלנו, הן מול רצועת עזה והן מול לבנון. שום מחבל, אזרח או אחר לא יעבור את הגבול ללא הרשאה. הגיע הזמן שנשתמש בביטוי שמעולם לא חשבנו שהוא רלבנטי – “קדושת הגבול” שלנו, פשוט משום שלא היה גבול! לא בלבנון, לא ביו”ש ולא בעזה. ובכן, חוץ מיו”ש יש עכשיו גבול ברור, מוכר ובינלאומי מול לבנון ומול עזה. והוא צריך להיות קדוש.


 


חמאס מעונין לייצב את שלטונו ברצועת עזה, ולכן אין זה מתאים לו כרגע לפתוח חזית קסאמים רחבה נגד ישראל, אך פתח והג’יהאד מביכים אותו, ומנסים לסבכו עם ישראל. בכלל, התחוור לחמאס שאין זה פשוט לשלוט באוכלוסיה, בוודאי ממורמרת כמו זו שבעזה. השלטון הוא הישג, אך גם מלכודת.


 


מאזן האימה בין צה”ל לגורמי הכוח ברצועה הוא כדלקמן: אשקלון מחוץ לתחום, טפטוף לשדרות עדיין מותר. זו התובנה שהפלסטינים בעזה מבינים מן המצב.



     מדד האיומים הפלסטיניים: אפריל 2008 




פתח והג’יהאד ממשיכים להביך את חמאס, והפיגוע האחרון במסוף נחל עוז, מיוחס קודם כל לפתח ולג’יהאד. יש טפטוף של קסאמים ומרגמות, ובמילים אחרות, חזרנו לכללי המשחק של לפני כמה חדשים. ההרתעה שיצרנו קיימת, אך אינה מספיקה וכוללת. היא אינה מניעה את חמאס לרסן את הפלגים האחרים שברצועה, לפי שעה.


 


חמאס אינו מצליח להגיע למשא ומתן של ממש לא עם אבו מאזן, לא עם המצרים, ולא עם ישראל. בידודו הולך וגובר. בוודאי שאין הוא מצליח לכפות תנאים על ישראל, למשל רגיעה גם ביו”ש.


 


המצרים הבינו סוף סוף שיש להפסיק עם המשחקים, והם סוגרים יותר ויותר על חמאס, המתקשה להבריח לרצועה נשק בחופשיות, כפי שהיה הדבר עד לאחרונה. הנשיא מובארק הבין שמדובר בתנועה הקשורה ל”אחים המוסלמים” בקהיר, שהיא מסוכנת לו ולמשטרו. “המוחאבראת” המצריים, היודעים לעבוד כשצריך, מתלבשים על פעילי חמאס, ולא מהססים לעצור אותם למשך שבועות, ולענות אותם אפילו במכות חשמל במפקדה האיזורית באלעריש. המצרים יצרו מרחב של הרתעה מול חמאס, דבר שהוא חדש, מכאן שמרחב התמרון של הפלסטינים בעזה – הוגבל.


 


ביו”ש נמשך המשבר הכלכלי הקשה, עם התמוטטות מרבית המוסדות השלטוניים הפלסטיניים, כתוצאה מעליית חמאס, ופשוט, לאחר אנתיפאדה כושלת של חמש שנים, שמן הטראומה שלה הפלסטינים (בניגוד לישראלים) עדיין לא התאוששו. מתברר שהאנתיפאדה שהם יזמו, פגעה בהם בסופו של דבר יותר מאשר בקורבנותיהם, הישראלים.


 


גם החודש איני רואה יכולת פלסטינית להניע מחדש אנתיפאדה רחבה, בשל עייפות החומר של הציבור הפלסטיני, ובשל כישלונה החרוץ של האנתיפאדה האחרונה משנת 2000. המנהיגות פלסטינית ביו”ש עודנה בהמתנה, לקראת החלפתו הצפויה בשנה הבאה של אבו מאזן, לא ידוע במי. איש אינו משלה את עצמו שיש כאן תהליך מדיני של ממש ברחוב הפלסטיני.


 



חיזבאללה, מגה טרור, אלקאעדה 6.4  (בחודש שעבר 6.6)


נכון הוא שיש תנופת הצהרות ואיומים מצד חיזבאללה כמעט יום-יום כלפי ישראל, אך אני רואה זאת במסגרת התסכול של חיזבאללה, שיכולת הפעולה שלו מוגבלת. איום ההרתעה הישראלי הוא ממשי, המערכת בדרום לבנון התייצבה, ובפתח עונת הקיץ והתיירות לדרום לבנון; ספק אם יש לחיזבאללה רצון ליזום הרפתקאה חדשה שתסכן אותו מאוד, ועדיין נפח האיום הוא בינוני, ואינו נמוך.


 


באשר לפרשת עימאד מורנייה, ככל שהזמן עובר כך סיכויי התגובה הטרוריסטית לחיסול מורנייה עולים, ולא יורדים. נסראללה מעוניין להמתין פרק זמן, שינתק לכאורה את הקשר סיבתי בין החיסול לבין הנקם, מה שאומר שאין להיות שאננים בנציגויות ישראליות או יהודיות בעולם.


 


לצערו של חסן נסראללה, שעדיין מתחבא כבר כשנתיים, יש לחיזבאללה בעייה חדשה: מתח עם סוריה, שבעבר נהג חיזבאללה לראות כמשענת אוטומאטית. הסורים הסתירו את חקירת עימאד מורנייה מחיזבאללה, דבר שיוצר הרבה רגישויות וחיכוכים. לפי דיווחים עיתונאיים השיעים חטפו את גופתו מסוריה, והבריחו אותה ללבנון, לכאורה עלבון לסורים. כמו כן הזהירה ישראל את סוריה, כך דווח, שהיא תגיב כנגדה, אם יפר חיזבאללה את הסטטוס קוו.


 


אני סבור שבין ישראל לחיזבאללה קיימת מערכת הרתעה. יש מתיחות, שממנה חי חיזבאללה ומתקיים, אך המתיחות הזו יוצרת הרתעה.


הרתעה היא תמיד טובה ליציבות, אך היינו יכולים להשיג הרבה יותר מכך באיזור שלנו. אם היה הגבול נפתח במשהו בין ישראל ללבנון, למשל במתכונת “הגדר הטובה”, שני הצדדים היו מפיקים מכך תועלת כלכלית רבה, וקודם כל האוכלוסיה השיעית הדלה של המדינה. נסראללה, הסוגר את השיעים תחת הנהגתו הבלעדית, גורם להם בכך נזק רב.


 



סוריה , איראן 5.6 (גם בחודש שעבר: 5.6)


יש להשאיר את רמת הסיכון מצד מדינות רדיקליות אלה כפי שהיה בחודש שעבר, שכן אז ירד המדד באופן משמעותי.


באשר לסוריה, החודש שוב נוצרה מתיחות בינה לבין ישראל, אך להערכתי מדובר במתיחות שהסורים עצמם ביימו, כדי לטעון בעולם הערבי שהם עומדים הכן מול ישראל ו”מזימותיה”. בין שתי המדינות קיימת מערכת הרתעה צבאית הדדית, קודם כל מצד ישראל לעבר סוריה, מדינה שהולכת ושוקעת בצרותיה.



הדבר אינו ידוע אצלנו, אך הסורים חייבים להישען על איראן או על רחמי הרוסים, בקניית נשק. הכלכלה הסורית במשבר נרחב, בעיקר לאור עליית מחירי הנפט והסחורות, ובייחוד כאשר לאסונה של סוריה, הנפט שהיא מצאה, הולך ואוזל. סוריה נאלצת היום לרכוש כבר נפט במצרים ובמדינות נוספות.


כיום שואבת סוריה כ- 300 אלף חביות ביום, במקום כמות כפולה כזו לפני עשור, ותוך כמה שניים צפויה סוריה לההפך ליבואנית נפט באופן מלא. רק הנפט מציל את הכלכלה הסורית מקריסה מוחלטת, דבר שמעמיד אתגר עצום בפני בשאר אלאסד ושרידותו. מעניין ציין כי שדות הנפט של סוריה מרוכזים באיזור דיר א-זור, שבמזרח המדינה, אותו איזור שהופצץ בקיץ שעבר מן האוויר.


 


גם הכלכלה האיראנית הולכת ונעצרת, למרות ההכנסות האדירות מנפט, קודם כל בגלל האמרת מחירי הסחורות, התגברות האבטלה הריאלית לעשרות אחוזים, והתרוששות העם האיראני. הבחירות האחרונות לפרלמנט, שבהן זכה הימין הרדיקלי, מעידות עד כמה הבחירות היו מבוימות, שכן הרצון בקרב הציבור האיראני לנקום במשטרו של אחמדינג’אד גדול. משמעות הדבר, שאיראן חשופה יותר ויותר ללחץ הבינלאומי. אם ישלים העולם את גל הסנקציות הרביעי, וינתק בין איראן לבין העולם. כאשר תיפסק תנועת המטוסים לרחבי איראן, תיאלץ המדינה לקבל החלטות קשות בנוגע לפרוייקט הגרעיני הראוותני שלה, ראוותני עד כדי חשד לביום.


 


כמו בסוריה, הנפט הוא הגורם היחיד שמציל את הכלכלה האיראנית מקריסה מוחלטת. איראן אמנם מפיקה היום כ-4 מיליון חביות נפט ביום (בהשוואה לסעודיה, המפיקה כ-9.5 מיליון חביות ביום, עיראק – 2 מיליון וכוויית – 2.5 מיליון), אך הצריכה המקומית לבדה מגיעה לכ-1.5 מיליון חביות. השאיפה האיראנית היא להגדיל את התפוקה ל-8 מיליון חביות עד שנת 2020, והדבר מחייב השקעות זרות אדירות.


ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון כולו, שכלכלתה פורחת בלי קשר לנפט, שכן דווקא החרם סביבנו חייב אותנו לפתח כלים כלכליים מתוחכמים ולהשקיע בהון האנושי. עכשיו אנו קוצרים את הפירות. נכון הוא שישנם גורמים מערביים רבים המקנאים בנו, למשל השבועון הבריטי “אקונומיסט” שתיאר בהרחבה את הנס הישראלי (עם נתונים אי אפשר להתווכח), אך החמיץ פנים בקנאה צהובה בדברי פרשנותו, בעיקר לנוכח ביצועיה היורדים של ארצו שלו. אין לנו ברירה אלא להזניק את הכלכלה שלנו עוד קדימה, שכן זהו פקטור משמעותי בחוסן הביטחוני שלנו, ובאי היכולת של אויבינו לפתוח במלחמה יקרה כנגדנו.


 


לסנקציות שכבר התהדקו סביב איראן יש חשיבות, שכן בתוכנית החומש שהוכרזה באיראן (2005-10) נקבע שהמדינה צריכה להיפתח לעולם, למסחר הבינלאומי, ולההיפך לשער פיננסי חשוב למזרח. איך כל זה יתרחש, כאשר כל הבנקים המערביים בעולם מחרימים את המדינה? איראן משקיעה מרץ רב בתהליך של הפרטת חברות ממשלתיות כושלות, ולצורך כך היא נזקקת להשקעות זרות מאסיביות, המתקשות להגיע בשל תסבוכת הגרעין ומעורבות איראן בטרור בינלאומי. בטהראן קיימת בורסה עם כ- 400 חברות, שספגה בשנתיים האחרונות ירידות מכאיבות, אם כי בשנה האחרונה המצב חזר להתייצב לאור הכוונה העתידית להפריט חברות ממשלתיות רבות. הנזק שגורם איפוא אחמדינג’אד עם תוכניתו הגרעיני למדינה הוא עצום.


 


בעייתיות נוספת יש לאיראן בנוגע לתעשייה הצבאית שלה, שלפי הסנקציות הבינלאומיות אסורה ביצוא למדינות אחרות. לפני הסנקציות, ייצרה איראן נשק ל-57 מדינות, בכ- 100 מליון דולר. כעת הפעילות הזו אינה חוקית עוד.


 


הצהרתו של השר בנימין בן אליעזר כי במקרה של התקפה איראנית על ישראל איראן תושמד, יצרה דאגה גדולה בטהראן, ולכן את מידת ההרתעה הנכונה. צריך שהדברים יהיו ברורים. עד כדי כך שהמדינה שלא מפסיקה לאיים על ישראל, שלא מפסיקה לבזות את ישראל, רצה לאו”ם (זה שמטיל עליה סנקציות!) כדי להתלונן. ההצהרה הזו של פואד היא במקומה, ונאמרה במידה הנכונה, בשקט וללא התלהמות. המסר עבר.


 


להערכתי, בחדשים הבאים נראה נכונות איראנית הולכת וגוברת לשקול את הצעות העולם בנושא הגרעיני, שכן המחירים שמדינה זו משלמת, בכלכלתה, בבידודה ובהוקעתה אל מחוץ לציביליזציה העולמית הולכים ומאמירים. הנה, רמת הסיכונים על ישראל תלויה גם בכלכלת המזרח התיכון, שכן מלחמות עולות כסף רב.



    המדד הכללי: אפריל 2008

 



לסיכום, בחודש אפריל 2008 יורד מדד האיומים הבטחוניים לישראל באופן מזערי לעומת החודש הקודם, ובחישוב משוקלל הוא עומד על 6.1 נקודות, לעומת החודש הקודם עם 6.23.


 


החודש מציין המדד שלנו בדיוק שנה לקיומו. ומה היה המדד המשוקלל בדיוק לפני שנה? 6.2, כמעט זהה. כפי שמראה הגרף השנתי, ראינו עלייה באיום, ראינו ירידה, שוב עליה ושוב ירידה. הגרף הלינארי (הצהוב) מראה בסך הכל מגמה כוללת שנתית של ירידה באיום, אם כי קלה.


 


בחדשים הבאים נבחן גם את המחזוריות הזו, וננסה ללמוד גם ממנה, כפי שלא נעשה עדיין.



אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה לחבר. עושים זאת באמצעות הכפתור המלץ לחבר, כאן למטה. 

למצטרפים החדשים לאתר: ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות למייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד



לרשימת כל מדדי החודשים הקודמים