"שנת הדרקון": תוכנית פשוטה ויעילה להחזרת הביטחון העצמי שלנו


הסוד של מפח הנפש הישראלי


מאת ד”ר גיא בכור

למרבית הצער, הקברניטים שלנו מעודדים את הדיכאון ולא פותרים אותו; כהרגלם הם אפילו יוצרים אותו, אך מתייחסים אליו כאל תופעת טבע שסיבותיה חיצוניות, ולכן יש לראות בחומרה את דבריו של היועץ המשפטי מזוז, אשר מרבה את המבוכה של הציבור, במקום לצמצם אותה. שמדאיג, במקום לעודד.


במהלך החודשים האחרונים כתבתי מספר פעמים על תופעת הדיכאון הלאומי, תופעה חמורה ביותר, שכן היא מרפה ידיים. אך לא הצעתי פתרון. תפקידי באתר שלנו לא לפתור אלא לנתח תופעות. אך כיוון שאף אחד אחר לא עושה זאת, הבא נתגייס גם להציע פתרון.


 


אז מה ניתן לעשות, בנתונים הקיימים, בלי זעזועים פוליטיים אדירים?


 


אני קורא לרעיון שלהלן – “שנת הדרקון”.


 


הדיכאון הקולקטיבי מורכב מכמה סיבות: איומים ביטחוניים קולניים סביבנו, כמוהם לא ראינו עשרות שניים; תחושה שצה”ל נחלש, ולכן לא ממלא את חלקו בברית שלו עם הציבור; תחושה שתופעת השחיתות חדרה אל הממסדים הפוליטיים שלנו; וקריסת מערכות ציבוריות או אי תפקודן. ומה המכנה המשותף הנסתר, העומד בבסיס כל התהליכים הללו? תחושה של חוסר אונים. פעם היתה לנו תחושה שאם מדינת ישראל תרצה, היא תגיע גם למאדים. היתה לנו תחושה מעולה, מחייה, שאנו יכולים לעשות הכל. עכשיו מתברר לנו שלא. איבדנו כחברה את הביטחון העצמי.


אז איך פותרים את זה?


 


כל אחד יודע שבלי הגדרת יעדים ברורה אין תוצאות; ובאין חזון ייפרע עם. הגיע הזמן להציב חזון ברור מאוד, פשוט מאוד ולכן קליט מאוד, בפני הציבור שלנו.


 


ממשלת ישראל תקבע כל שנה ספציפית כשנת יעד בתחום מאוד מוגדר.


 


למשל: שנת 2008 – שנת החינוך


שנת 2009 שנת המשפט


שנת 2010 שנת הצבא


שנת 2011 שנת התחבורה


שנת 2012 שנת המאבק בתאונות הדרכים.


וכך הלאה.


 


מה יקרה במהלך השנה היעודה הזו? החברה כולה משנסת מותניים. האזרחים, כל אחד בסביבתו, משרדי הממשלה והממשל, הסקטור הפרטי, בתי הספר, העמותות, החברה האזרחית, יהדות העולם, והתקשורת. היעדים שייקבעו לא יהיו מסובכים מידי, אך חובה שתהיה בהם מידה של שאפתנות. של מצוינות.


 


למשל, בתחום החינוך: בתום השנה זו מספר הזכאים לבגרות יהיה X; מספר המצטיינים יהיה Y, מספר התלמידים בכיתה יהיה Z, מספר הלומדים באוניברסיטאות או במכללות יהיה G, הדירוג של ישראל במדדים שונים יהיה T, וכך הלאה, איני מעוניין להיכנס עכשיו לרזולוציה הזו. עצם הצבת יעדים תמריץ את המערכת כולה. תהפוך אותה לשקופה הרבה יותר


 


או בתחום המשפט: מספר התיקים שיחוסלו ויקודמו יהיה X, מספר המשפטים שיסתיימו יהיה Y, מספר בתי המשפט שיתווספו יהיה Z, בתי הכלא, המשטרה, מה לא,  וכך הלאה.


יש עוצמה בהתגייסות לאומית. זוכרים את מבצע חפיף הכינים, שערך כלבוטק לפני שנים רבות, כאשר לא הצליחו להתגבר על הבעיה, שכן בכל פעם מישהו אחר הדביק את האחרים, ורק חפיפה לאומית קולקטיבית בערב אחד חיסלה את העניין? אותו דבר. יש משהו ממריץ בגיוס לאומי, בכוח של כולם. הסתימות יתחילו להיפתח.


 


הציבור כולו יעסוק ביעדים. המעורבים יקבלו חיזוק אדיר, זרקור ענק, והם יהיו חייבים לעמוד ביעדים. הם יהיו גאים לעמוד ביעדים, שכן לפתע הם בקידמת הבמה הלאומית. במקום מדיניות של כיבוי שריפות – יוזמה מראש. במקום ביקורת סרק – תמריץ. התקשורת תעסוק ביעדי הביניים במהלך השנה, כך שיהיה מעקב שוטף. המשימות מרעננות, ומאתגרות. כאשר אנו מתכנסים סביב מטרה, איש לא יוכל עלינו. אנו זקוקים לזה, יש בזה גם חישול של אומה. כיוון שדבר כזה מאורגן לא נעשה בצורה הזו, עד כמה שידוע לי, בשום מקום בעולם, נשוב וניהפך למודל של מצויינות בעולם; מקור חיקוי, וזו הבעת אימון מחודשת בישראל.


 


לתוכנית שלי יש יתרון נוסף: היא מעל לפוליטיקה. כלומר גם אם יהיו בחירות פה ושם, כנהוג אצלנו, עדיין זו שנת החינוך או שנת הצבא. המטרות יהיו אותן מטרות, היעדים ארוכי טווח, ולכן הממשל שלנו יעמוד בהם, גם אם תשתנינה הממשלות. כך ניתן לתכנן רחוק, שכן כולם ידעו איזו שנה תגיע בעוד X שנים, וכבר ייערכו אליה. לאט-לאט, עוד לפני ששנת היעד תגיע, הדברים יתחילו לזוז. הסתימות ייפתחו. ועוד יתרון: יעדים חוצי ממשלות הופכים אותן למדידות יותר. מי עמדה במטרות הלאומיות, ומי לא. אפילו האזרחי הפשוט ידע האם עמדנו במשימות או לא.


 


חוץ מהשגת היעדים הנקודתיים, שיזניקו את המערכת הציבורית והלאומית שלנו, נשיג מטרה מורלית עצומה: נשיב לעצמנו את תחושת השליטה העצמית, וכך גם את הביטחון עצמי. נחוש מחדש שאנו מסוגלים לכל. הדם ישוב לזרום בעורקינו. נחוש גאווה.


 


וזוהי, פשוט ולא כל כך מסובך –  שנת הדרקון.




אנא, הפיצו את המאמר הזה אל החברים. עושים זאת באמצעות הכתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.