שעת הזאבים, והמהפכה במצרים שגולשת לרעב ולעוני. לאן אנחנו הולכים מכאן?

[face-book-like]     
מאת ד”ר גיא בכור

שני משחקי השולחן האסטרטגיים החשובים והעתיקים ביותר הם שחמט, והמשחק הסיני הקרוי “גו” (או  wei chi סין). בשחמט הלוח מצומצם, ישיר וההתקפה באה מייד, כשהיא כופה ניצחון מכריע. גו הרבה פחות פורמלי. משחקים אותו על  לוח גדול, עם 361  הצטלבויות, פי ששה ממשבצות השחמט, כשהמטרה היא לבודד את השחקנים של האויב שלך (52 כלים לכל צד, שחור מול לבן) בכך שתקיף אותם, ותשתלט על טריטוריות. משחק גו יכול להימשך עד 300 מהלכים. המטרה כאן היא לא לחסל את הכלים של היריב שלך, אלא לשתק אותם ולהביא להתמוטטותם.
שחמט הוא משחק לינארי, מבוסס על עמדות, ואגרסיביות. גו אינו לינארי, אלא גמיש, כשהתוקפנות היא בלתי ישירה. המשחק בנוי על הסחה: ככל שהשימוש שלך בלוח מורכב יותר, מפוזר יותר, כך היריב לא יבין את האסטרטגיה שלך. אפשר במשחק הזה לאבד טריטוריה, אך להרוויח בכך את כל המשחק. מה שאתה מעוניין בו הוא לא נקודה, אלא מוביליות.


אמנות המלחמה הסינית הושפעה ממשחק הגו במשך מאות שניים, ומאו טסה טונג היה שחקן גו נלהב. במלחמה בסגנון גו אתה תוקף את המוח של האוייב, בעזרת משחקי מלחמה, תעמולה,  טקטיקות הרגזה והרתעה, כדי לבלבל אותו. בניגוד לשחמט הישיר, האסטרטגיות בגו רב-מימדיות, חייבים לפעול בו במהירות, ולנחש כל העת את כוונות היריב.


לוח הכלים המזרח תיכוני השתנה. פעם עמדנו מול הפלסטינים, אולי חיזבאללה. עכשיו הוא התרחב: טורקיה, כורדים, מצרים, סוריה, עלווים, עדות, שבטים, דתות, שנאות, כאשר כל כמה ימים מתרחשת התפתחות או הידרדרות חשובה. הכל מהיר, הכל משתנה ונוזל, ומחייב ידע ומחשבה מיידית. האיזור שיחק פעם שחמט, עכשיו הוא משחק גו. גם אנחנו חייבים להתחיל לשחק את המשחק הזה, ומהר. 

 


1.      רוב האזרחים מצרים עקבו בפלצות, שעה אחר שעה, מעל מסכי הטלוויזיה, אחר הפוגרום בשגרירות הישראלית בכיכר גיזה (בקטע המכונה “גשר האוניברסיטה”), איזור המוכר לכל מצרי. לא רק בגלל ישראל הם עקבו, אלא בגלל עצמם. גם אלה ששונאים את ישראל מבינים טוב מאוד מה משמעות הדבר, ועשרות אלפי טוקבקים כבר נכתבו על כך אתמול: שעת הזאבים הגיעה. זהו שלטון הרחוב, שלטון הכנופיות האלימות, אנרכיה מכוערת, המנהלת בחודשים האחרונים את המדינה. עבור כל מצרי וערבי, סיפור השגרירות הוא בבחינת מועקה כבדה בנוגע לבאות. זה כמה חודשים שורר במצרים פחד מפני הבריונות, היעלמות המשטרה, החטיפות, ההפגנות הבלתי נגמרות בעד כלום, ולאט לאט המדינה שוקעת ברעב, בעוני וביאוש. כן, קודם כל ייאוש ממה שכונה “מהפיכה”.


 


המצרים היו רגילים שהמזרח התיכון בוער, אך ארצם תמיד יציבה. לא עוד. אפילו להגן על שגרירות זרה על אדמתם הם אינם מסוגלים עוד, וזה פוגע בתחושת העליונות של כל מצרי, בכבוד שלו, בתפיסתו את עצמו. התוצאה היא מבוכה גדולה, דכדוך וחשש. לא על ישראל הם מדברים, אלא קודם כל על עצמם.


 


2.      באופן שלנו ייראה מוזר, סיפור השגרירות הוא קודם כל עניין מצרי פנימי. חלק מן ההידרדרות של המדינה כלפי מטה. כמו תמיד אנחנו משמשים כלי משחק בלוח “גו” רחב הרבה יותר, אפילו מבלי שידענו.


 


מה הבינו המצרים? שההתקפה על השגרירות הישראלית היא ההתרסה הראשונה הברורה של הרחוב נגד המשטר הצבאי במדינה, התרסה מוצלחת בסך הכל, ולכן יהיו עוד התרסות. המפגינים חיפשו את הנקודה החלשה של המשטר הצבאי, ומצאו אותה בצורת השגרירות שלנו. הם ידעו שפגיעה בשגרירות היא פגיעה בכל מה שהשלטון הצבאי הזה מאמין בו: קשר עם ישראל, ארצות הברית והמערב. והם לחצו דווקא שם. כל מצרי מבין היום שהעימות הגדול עוד יגיע, בין הצבא לבין האספסוף השולט בכיכרות וברחובות, והמצרים מבוהלים. הרבה דם עוד יישפך ברחובות, והליכת מובארק לא שינתה הרבה.


 


3.      גם הצבא מבוהל. הוא התפלל שהמפגינים יתפזרו בשעה זו או אחרת מאיזור השגרירות, ולכן נקט את השיטה המקובלת אצלו מאז נפילת מובארק: הוא לא התערב. זו הסיבה שהצבא לא נענה להפצרות מירושלים לעזור. אלא שהמפגינים, שהבינו את חולשת הצבא, המשיכו, ואלמלא המעורבות של הנשיא אובמה בכבודו ובעצמו, הפוגרום היה מסתיים  בלינץ’ או בחטיפה, ובתסבוכת בינלאומית.


 


הצבא יודע שאם יתחיל לירות בהמוני המפגינים, הוא יסיים כמו בלוב או בסוריה, והוא חושש מכך חשש גדול. מובן שהאספסוף ברחוב מנצל זאת. וכך, שורפים כנסיות ברחבי המדינה, הקופטים נאלצים לשלם פרוטקשן (מס גולגולת, ג’יזיה) למוסלמים הקיצונים סביבם, נשים שאינם לבושות בצניעות מוכות ברחובות, ובתי מלון משלמים כופר, כדי שלא ייפגעו. זוהי מצרים של “המהפכה” החדשה. אלמלא הכסף האמריקני והסעודי, המדינה היתה פושטת כבר את הרגל. התיירות נעצרה (מי יבוא עכשיו לשם אחרי התמונות מן השגרירות?) הכלכלה נעצרה, הבורסה נעצרה, הריבית על האג”ח של מצרים מזנקת, וכל הסממנים הם בדרך למטה. איזה משקיע זר ישים עכשיו כסף על המדינה המידרדרת?


 


4.      באופן פרדוקסלי ומוזר, המצרי הפשוט דווקא מבין היום טוב יותר את ישראל ואת היחס אליה. הוא בשום אופן לא רוצה מלחמה חדשה עם ישראל, ואם “האחים המוסלמים” ישלטו יום אחד במדינה הנואשת, הם בעצמם מבינים שהמצרים לא רוצים להילחם מחדש. כן, יש הרבה שנאה לישראל ברחוב המצרי, אך השלום עם ישראל, כמה שהוא שנוא, נתפס כדבר המבסס יציבות, ולכן גם חיים. בניגוד לאחרים, אני לא סבור שהסכם השלום שלנו עם מצרים ספג מהלומה קשה מידי עם ההשתלטות על השגרירות, פרדוקסלית אולי ההיפך.



 תמונה: אימאג’בנק/GettyImages



 


 


5.      מצרים אינה עוד מדינת שלטון החוק. לאט לאט מתנדפים ההסכמים הבינלאומיים, הכללים הבינלאומיים, ועימם תחושת הביטחון, ומהסיבה הזו התפטר אתמול ראש הממשלה “של המהפכה” ד”ר עיסאם שרף, אך התפטרותו נדחתה בידי הגנראלים. מה יש להתפלא? משפטי הראווה המגוחכים שהם מנהלים לאנשי הממשלה הקודמת באשמת שחיתות, משפטי בזק שאין בינם לבין צדק הרבה, או משפט ההשפלה של מובארק. חוק אינו חוק עוד, והפרקליטות (“ניאבה”) מנהלת את חקירותיה באמצעות דף הפייסבוק! ככל שהציבור מגיב שם יותר, כך היא מנהלת את המשפטים בייתר נחרצות.


 


6.      מה היתה טענתו של מובארק כל השנים? שלטון חוק מחייב יד תקיפה, “משום שאם לא יהיה חוק לא יהיו זכויות על פי החוק”. אך האמריקנים הנלהבים העדיפו לסלק אותו בבושת פנים, ועכשיו רבים נזכרים במצרים בערגה בתקופה הקודמת. אצל מובארק לא היתה חירות אך היתה יציבות. עכשיו אין חירות ואין יציבות, כאשר אתמול הוחזרו על כנם כל חוקי החירום שהושעו עם המהפכה לפני חצי שנה. המצב עכשיו גרוע מימי מובארק.


 


 



איך נראה משחק הגו? בעקבות סידרת האנימה הטלויזיונית היפנית “היקארו נו גו” (Hikaru no go), המוכרת מאוד גם אצלנו, החל הנוער היפני להתעניין באופן מדהים במשחק הגו העתיק. התפתחות דומה התרחשה גם בארץ.



7.      האמריקנים קוצרים ברינה את הסופה שזרעו. זוכרים את הכתב, שהרבה הבנה במזרח התיכון אין לו, תומס פרידמן, ומה שכתב עלינו לפני כחצי שנה? כיצד טען שלגלגו עלינו בבית הלבן שאנחנו לא רואים ולא מבינים את “הדמוקרטיה החדשה” שנולדה במצרים. עכשיו הכל מתרסק על האמריקנים, על תומס פרידמן וספריו היומרניים והנבובים, ואובמה מבין זאת. קרסו הגיגי החירות, ואיתם קרסה ארצות הברית כמעצמה בעולם כולו. האמריקנים בעיוורונם לא הבינו שלא הפגנות יש כאן אלא אקדח לרקת השלטון. אנרכיה הולכת ומתרחבת.


 


נשיא ארצות הברית היה צריך לטפל אתמול כאחרון הפקידים בחילוץ האנשים שלנו מן השגרירות, וכך לא מתנהלת מעצמה, אלא מדינה חלשה עם מנהיג חלש, והאספסוף מבין זאת ברחוב הערבי. מה שקרה בסוף השבוע מול שגרירות ישראל, עוד יקרה מול שגרירות ארצות הברית בקהיר, הכל עוד לפנינו.



לפני שתמשיכו בקריאת המאמר: עוד חומרים של ד”ר גיא בכור, תגובות ופורומים בדף קוראי ג’יפלאנט בפייסבוק. כולם מוזמנים להצטרף. 




 


8.      הערכים המצריים המסורתיים מתפוררים לנגד העיניים, דבר המגביר את תחושת האובדן והאבדון שם. תחושת ה”הייבה”, הכבוד אל השלטון ואל השליט, התחלפה במיאוס גדול, כן, גם אל “המהפכה” הם כבר מתייחסים במיאוס, המושג מדינה התפורר, היחס אל הצבא התפורר והתמלא בציניות, בניין מפלגת השלטון לשעבר נשרף ונבזז, כמו גם הכבוד ל”אחר”. כל “אחר”. זו שעת הזאבים, היוצאים בלילות לשחר לטרף, אבודים.


 


9.      בניגוד לסילוק השגריר שלנו מטורקיה, שם עשה זאת השלטון, כאן השלטון המצרי עדיין מקורב לישראל, ומשתף איתה עדיין פעולה. אנחנו חייבים להחזיר את השגרירות לפעולה, אך באופן זמני היא צריכה לשבת בתוך “איזור ירוק”, כפי שזה מכונה בבגדאד, איזור מאובטח היטב, שהפגנות או מעשי אלימות לא אפשריים שם. אם לא יחזור השגריר במהירות, יהיה זה ניצחון של הזאבים. לשגרירות שלנו בקהיר אין שום תפקיד חשוב, ממילא היא תמיד היתה מבודדת, אך חשיבותה רק בעצם קיומה. השלטון המצרי מבוהל מאוד ממה שקורה, ויש לו אינטרס מובהק להחזיר את המצב לקדמותו.


 


אל תוך טירוף המערכות הזה מגיע לקהיר השבוע מי אם לא הצורר ארדואן, שהצהרותיו סייעו לשלהב את הרחות גם במצרים. אל תטעו, האיש הוא כאב ראש גדול לשלטונות המצריים, הרואים בו אדם מסוכן, ומסית. אבל אם “האחים המוסלמים” יעלו לשלטון בקהיר, זה יהיה משחק גו אחר לגמרי, ואז נראה ברית סונית פונדמנטאליסטית של מצרים-חמאס-ארדואן. אסור שזה יקרה. האם האמריקנים מבינים זאת?


 


10.  בכיכר גיזה עצמה, ממש מול השגרירות הישראלית מוצב פסל הענק של מחמוד מוכ’תאר “נהדת מצר” (“תחיית מצרים”). הפסל מראה דמות של אישה צעירה שהגיעה זה עתה מן הכפר, נשענת על הספינקס המצרי. היא העתיד, אישה ללא רעלה, והוא העבר, ומצרים אוהבת להתרפק על הפסל הזה. אך לא עוד; עכשיו הכל מת.


 


מצרים אינה חווה עוד תחייה, אלא מוות ארוך בייסורים, כאשר המדינה נכנסה למינהרה שלא תוכל לצאת ממנה אלא בעוד עשרות שנים. להרוס את הקיים לקח כמה שבועות, אך לבנות משהו חדש יהיה כבר קשה מאוד. חילוניים נגד פונדמנטליסטים, פונדמנטליסטים נגד קיצוניים עוד יותר, מוסלמים נגד קופטים, צפון נגד דרום, ערבים נגד נובים, עשירים נגד עניים, אליטות עירוניות נגד פלאחים, הכל עוד יצוץ ויעלה. שום תחייה אין כאן, אלא מוות איטי ביסורים.


 


מאז “המהפכה” בחודש פברואר השנה נולדו במצרים עוד מליון תינוקות, ואין מי שיאכיל או יפרנס אותם. מובארק? הצבא? האחים המוסלמים? איש לא יכול לטפל ב- 89 מליון מצרים ממורמרים, 100 מליון בעוד כחמש שנים, חלקם הגדול מובטלים ומרי נפש,  כשהמהפכה נגמרה בייאוש גדול, כדרכן של מהפכות.


 


לפחות דבר אחד הרווחנו מן הפוגרום בקהיר: ערב מאבק פלסטיני דיפלומטי קיבלנו נכס הסברתי עצום. כל אחד בעולם ראה במו עיניו ומבין עכשיו באופן מוחשי למה ישראל מודאגת ממדינה פלסטינית שברגע אחד יכולה להיות מדינת חמאס, ולאן הדברים יכולים להידרדר גם במישור הפלסטיני. ישראל נתפסת היום בעולם כמדינה היציבה והפרו-מערבית היחידה במזרח התיכון. היחידה שאפשר לסמוך עליה, ולכן צריך לשמור עליה. ככה זה ב”גו”. מאבדים טריטוריה כדי להרוויח אחרת.


 


אלה תהליכים פנים-ערביים, שמקרינים עלינו מידי פעם בשל הקרבה הגיאוגרפית. זה מה שיש מבחינתנו, נצטרך להתרחק ככל האפשר מן המערבולת המשתוללת שם, להגן על הגבול הפרוץ שלנו עם מצרים ככל האפשר, ולבחון כל העת מה מתרחש שם. המשחק האיזורי נעשה מורכב יותר, מהיר יותר, מפתיע ובלתי צפוי. כל כמה ימים מתרחש מהלך כלשהו, דבר שיחייב אותנו לאינטנסיביות חשיבה מהירה וקצבית, מבלי להילחץ. מעכשיו עלינו לשחק גו.





כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת.
ניתן להירשם –
כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת –
כ א ן.
[face-book-like]