שש-בש עם אתאתורכ



מאת ד”ר גיא בכור

הנה לכם דילמה מטרידה: מה עדיף על מה, דמוקרטיה בכל מחיר, שתוביל לעליית האסלאם הפוליטי, או התערבות, לכאורה לא דמוקרטית, של הצבא, כדי למנוע את המהלך, אך גם להחזיר בסופו של דבר את הדמוקרטיה.


לא, אין מדובר ברשות הפלסטינית, לא ולא, וגם לא במצרים, למרות שהמצב שם מתקרב לכך. מדובר בתורכיה, שהדת החילונית שהשתית שם אתאתורכ נראתה לרבים כנצחון מוחלט של החילוניות על שלטון האסלאם, של העתיד על העבר. ולא היא.


 


בשנות התשעים ניסה מנהיג של מפלגה אסלאמית, נג’מטין ארבקאן, לעלות לשלטון, ואכן, הוא הפך להיות ראש ממשלה, והצבא התורכי התערב. ב 1997 הצבא פיזר את ממשלתו של ארבקאן, הוא עצמו הוכנס למעצר בית לכל חייו, ומפלגתו האסלאמית, “מפלגת הרווחה” פוזרה. האם היה זה צעד דמוקרטי? על פי החוקה התורכית זו חובתו של הצבא להתערב בכל פעם שהוא סבור שקיים איום לדמוקרטיה.


האיחוד האירופי רתח אז על תורכיה, על התערבות צבאית בלתי מקובלת, ובדיוק מצב דומה מסתמן עכשיו.


גם היום קרוב מאוד הצבא התורכי לפיזור מפלגת השלטון האסלאמית, הפעם שמה “מיפלגת הצדק והפיתוח” (תמיד השמות של המיפלגות האסלאמיות בתורכיה רבי הבטחה), במה שנראה לקונדוליסה רייס ולאיחוד האירופי כצעד לא דמוקרטי. אך האם עדיף להם דמוקרטיה בשלטון האסלאם הפוליטי, שלא תישאר אחר כך דמוקרטיה, בדיוק כפי שקרה ברשות הפלסטינית? כנראה שכן.


 


הפוליטיקה התורכית היתה תמיד פוליטיקה של תכסיסים, ואלה מתרחשים עכשיו בצורה מהירה מאוד.


בבחירות האחרונות ובאופן מדהים עלתה לשלטון המיפלגה האסלאמית, ותפסה רוב גדול של מושבי הפרלמנט. החוקה התורכית אינה מתירה קיום מפלגות דתיות, אך המפלגה התחפשה. ההשתלטות על הפרלמנט ארעה בגלל אחוז החסימה הגבוה מאוד, שנועד לבלום מפלגות שוליות, והנה, בגלל שהמפלגה האסלאמית זכתה ברוב, הרוב שלה התעצם בגלל שיטת החסימה. הצבא לא התערב. הוא ידע שהנשיא, האיש בעל הסמכויות הרבות, הוא מטעמו. ואכן, נשיאי תורכיה היו תמיד התגלמות אזרחית של הצבא, למשל הנשיא היוצא אחמט סזר או קודמו הפרו-ישראלי סולימן דמירל.


 


ואז ביקש לאחרונה ראש הממשלה האסלאמיסט, שאולי אינו כה איסלמיסט, טייפ ארדואן, להפוך לנשיא המדינה. הבקשה הזו היא האיום החמור ביותר על אופייה החילוני של תורכיה המודרנית מעולם.


 


הצבא הבהיר לו באופן דיסקרטי שמשמעות הדבר שהוא יתערב, ויפזר את המפלגה האסלאמית. ארדואן ויתר, אך הציע לתפקיד את מקורבו ואיש מפלגתו, שר החוץ עבדאללה גול. נערך סיבוב ראשון של הצבעה בפרלמנט, וגול לא זכה ברוב מספיק. האופוזיציה החילונית טענה כי ההצבעה לא היתה חוקית, שכן לא היה הקוורום הדרוש להצבעה, טענה שנתקבלה השבוע בבית המשפט החוקתי העליון במדינה, המודאג גם הוא מאובדן עתידי של האופי החילוני של המדינה.


 


מליון אזרחים חילונים ירדו לרחוב, להפגנות נגד המפלגה האסלאמית. הדילמה שלהם אמיתית: הם דמוקרטים, אך גם יודעים שהאפשרות היחידה למנוע את השלטות האסלאם מחדש על תורכיה היא באמצעות התערבות הצבא.


 


תוצאות המערכה לפי שעה: ראש הממשלה ארדואן מבין שאין סיכוי שהצבא יאפשר למקורבו גול להתמנות לתפקיד, ולכן הוא מציע בחירות פרלמנטריות כבר ביוני, כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית. ארדואן גם מעוניין שאת הנשיא יבחר העם, שם הוא יודע שיהיה לו רוב, ולא הפרלמנט, כפי שזה עכשיו. הצבא מתנגד לשינוי הזה.


 


המערכה בעיצומה.


 


האם יש במדינות העולם הערבי מנהיג אדיר דמוי-אתאתורכ (“אבי התורכים”, או בשמו מוסטפא כמאל, 1881-1938), שיידע להפוך את המדינות הללו לחלק מן העולם הגלובלי, שיידע לגאול אותן מאימת האסלאם הפוליטי? שיעניק תקווה לאיזור שהולך ומאבד הכל?
זכור לי שבשנות התשעים כיהן כשגריר ישראל באנקרה ידידי, ד”ר צבי אל-פלג, ובכניסה לבית השגריר מצד ימין נמצא “חדר אתאתורכ”. שם היה נוהג אתאתורכ הגדול לשחק שש-בש עם ידידו, בעל הבית של אז. ליטפתי את השולחן הזה, שצבי הראה לי. זו ההיסטוריה.

מאמרים נלווים: לחשוב אחרת     תחיית מצרים