תוצאות ביקור בוש מן הזווית הפלסטינית: אבוי, עשר הפתעות מתוקות כלענה


ועוד עשר הפתעות מתוקות כלענה

מאת ד”ר גיא בכור
 


 


נכון הוא שהנשיא ג’ורג’ בוש דיבר בכל הזדמנות בזמן ביקורו כאן על מדינה פלסטינית, אך הפלסטינים יכולים לסכם את ביקורו באיזור כקריסה סוחפת של עמדותיהם, כמי שמחזיר אותם לפחות 60 שנים אחורה. היה זה ביקור טראומטי מבחינת האתוס הפלסטיני, שאמור לעודד אצלם חשבון נפש נוקב, ובוודאי דאגה.


 



  1. הילת הקדושה של עניינם נעלמה כלא היתה. אם בעבר דובר עליהם כעל המפתח לסכסוכי המזרח התיכון, כמי שמגלמים את מצוקות העולם השלישי, זכויות של פליטים ומקופחים, ארצות הברית והעולם מתייחסים אליהם כיום כאל עוד סכסוך אתני מקומי, לא מהחשובים שבהם. “המאבק הפלסטיני”, שיאסר ערפאת ידע כה יפה לכונן, כעניין מעצמתי, כמעט-דתי – התכווץ. איש לא משלה את עצמו עוד שהסדר פלסטיני יפתור את איומי איראן, עיראק, האסלאם הפוליטי, או העניין הגרעיני. כשם שכולם דנים בעניין הכורדי, מבלי שיש כוונה לקדם אותו, כך הפך להיות גם העניין הפלסטיני. עוד קבוצה במזרח התיכון.
     


  2. כחלק מן התרחיש החדש, “בעיית הפליטים” התכווצה לפתע, והפכה לעניין של כסף. אפשר לפתור את עניין הפליטים הפלסטינים בכסף, הבהיר הנשיא בוש לתדהמת הפלסטינים. הם שראו בעניין הפליטים כלי נשק נגד ישראל, מבלי שהיה אי פעם רצון באמת לפתור את עניין הפליטים, מוצאים עצמם מנוטרלים מכלי הנשק. במקום שיבה – מליארדים של כסף. ואיפה הקדושה כל השנים? המפתח? הרצון המטאפיזי להחזיר את שנת 1948? הם נותרו עם סתם כסף. אגב, זו קריסה של “העניין הפלסטיני”, אך אולי, סוף סוף, ברכה לפלסטינים עצמם.
     


  3. הפלסטינים התגאו תמיד, ובמידה רבה של צדק, שאי אפשר לנצחם בשל מימד הסולידריות שלהם, בינם לבין עצמם. אגודות צדקה ורווחה, סולידריות של החמולה, הכפר ושותפות הגורל. כל זה פשוט נגמר. “העם הפלסטיני” התפצל לשני עמים עויינים, שאין להם עוד הרבה מן המשותף, וגם לא צפוי שיהיה. מי שטען שהסולידריות שלו נמצאת מעל הכל, פשוט הלך אל הקצה השני. הפלסטינים מתחו תמיד ביקורת על הישראלים, שמקובצים לדעתם לעדות, ולקבוצות פוליטיות שונות, הנמצאות זו עם זו בעימות. אך מעולם בתולדות מדינת ישראל היא לא התפצלה לשתי ישויות נפרדות ועוינות זו לזו!
     


  4. הגרוע ביותר מבחינת הפלסטינים הוא דרג המנהיגות, כאשר יש כיום מנהיגות פתח ביו”ש, ומנהיגות חמאס בעזה, וזו שוללת את דרכה של זו, זו פועלת לנטרל את הלגיטימציה של זו, זו מושכת את השטיח מתחת לרגלי זו. החמאס קובע ששום הסכם עליו יחתום אבו מאזן אין לו תוקף, והוא משול לבגידה, בעוד אבו מאזן מטיח בחמאס שהוא מוכר את הבעייה הפלסטינית לזרים, ברמז לאיראן, ובוגד בערכים העצמאיים של הפלסטינים. מה שפעם עשו לישראל, בשלילת הלגיטימציה שלה, עושים היום הפלסטינים להם עצמם.
     


  5. ירושלים מזוהה כיום עם ישראל בעולם כולו, ובכך נכשלו הפלסטינים כישלון חרוץ. היה משעשע לראות את הכתבים הערביים מן התקשורת הערבית, מתחבטים בשאלה איך לכנות את המקום בו הם נמצאים: ירושלים הכבושה, ירושלים המזרחית הכבושה, צפון ירושלים, ירושלים הערבית, כשהם יודעים שהם נמצאים בבירת מדינת ישראל, בחסות המשטרה הישראלית, החוק הישראלי, והסדר הישראלי על כל המובנים של המילה. כאשר רוב מוחלט של הפלסטינים בעלי התושבות הישראלית במזרח ירושלים נלחמים להישאר בתחום ישראל, מה עוד נותר לנראטיב הפלסטיני?

    היום בו נחטפה הפוליטיקה הפלסטינית

     


  6. נגמרו משחקי המילים של המנהיגות הפלסטינית, שפעם עודדה טרור ופעם גינתה אותו, כאשר ממשלת סלאם פיאד מודה שחלק מן הבעיה נעוץ בחוסר ההחלטיות הפלסטינית בנוגע לשימוש באלימות. אבו מאזן הבין שלא יהיו הישגים יחד עם הטרור, תפיסה הפוכה לזו של קודמו, שסבר שהישגים יהיו רק באמצעות דירבון הטרור. הבעיה היא שהטרור כבר התממש להישג פוליטי לחמאס, ברצועת עזה, ועם זה אין אפשרות להתמודד. הטרור, שבעבר נתפס כזרז להסדרים, הוא היום הכישלון הפלסטיני הגדול ביותר. כיצד יתגברו על בעיית חמאס? השד אותו הולידו פועל היום כנגדם. פעם עוד הציגו הפלסטינים את הטרור שלהם כאיזה מאבק עמים לשחרור, והיו כאלה שקנו את זה. כיום כל זה נמצא כבר בעבר.
     


  7. בעוד ישראל התחזקה מאוד כמדינה ריבונית, המוסדות הפלסטיניים התמוטטו כולם בשלוש השנים האחרונות, בלי שום קשר לישראל. הרשות אינה מתפקדת, שכן החמאס שולט בה, הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה אינו מסוגל עוד להתכנס (פעמיים בכלל העלו אותו באש), אש”ף נשאר זיכרון היסטורי שאינו מתפקד עוד, הפתח ממשיך להיות משותק, ואין יכול לכנס את ממוסדותיו (אם מישהו זוכר בכלל מהם), וגם חמאס סובל מן הפיצול בחברה הפלסטינית. בפועל נפער היום ואקום הנהגתי חמור ברשות הפלסטינית, כאשר כולם שולטים, אך בפועל אף אחד לא שולט.
     


  8. נכון הוא שאבו מאזן מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית, או כמדינת העם היהודי, אך נשיא ארצות הברית שב והשתמש בדבריו בארץ במונח מדינה יהודית. הוא קיבל את התיזה לפיה מדינת ישראל היא מדינת לאום, כפי שהפלסטינים רוצים מדינת לאום. משמעות הדבר: אם ישראל לא תוכר כמדינת לאום, גורל דומה יקרה למדינה הפלסטינית. ההבדל הוא שישראל כבר קיימת ומשגשגת, מדינה פלסטינית עודנה על הנייר. זהו מכשול בלתי עביר לפלסטינים.
     


  9. מדינות ערב נטשו את העניין הפלסטיני, זו כבר עובדה. בוש המשיך בסיוריו במפרץ הפרסי. איש לא התעניין שם בסכסוך שלנו או בגורל הפלסטינים, להוציא, במקרה הטוב, מס שפתיים. כמו תמיד בצמתים מסוכנים, נותרו הפלסטינים לבדם, ללא גיבוי מצד מדינות ערב, שאינן מעונינות בכלל בהקמת מדינה פלסטינית. אם מדינה כזו תיפול לבסוף בידי חמאס, עדיף לשליטים הערביים המשך הסטטוס קוו, דהיינו שלטון ישראלי ביו”ש, עד כמה שזה נשמע מפתיע. הערבים עסוקים במשברים דחופים יותר: לבנון, עיראק, השיעים, הגרעין האיראני, והנשיא בוש הבין זאת היטב. אם לשליטים הערביים לא אצה הדרך, אז למה שהוא יזדרז?
     


  10. ולבסוף, בעימות בין הקיצונים לפשרה בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, תמיד ניצחה הפשרה, בזכות יכולת ההנהגה של דוד בן גוריון, והלכידות החברתית, תופעה שבאה לידי ביטוי מוחשי ברור בפרשת אלטלנה. לרוע מזלם של הפלסטינים לדורותיהם, בעימות בין הקיצונים לפשרה, תמיד ניצחו אצלם הקיצונים, והתוצאות בהתאם.

    אנא, סייעו לאתר, ושילחו את המאמר הזה אל החברים מרשימת התפוצה שלכם. עושים זאת בעזרת הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה. בכך תצרפו אותם למשפחת Gplanet.


    סלאם פיאד וארבעים השודדים: למה אין לו סיכוי

    לכודים בכישוף

    תפסת מרובה לא תפסת