תעלומת האריות, ופתרונה


מאת ד”ר גיא בכור

נסעתי לבקר את פסל הארי השואג הנמצא בתל חי, שגופו פונה מזרחה, ופניו המעונות השמיימה. הפסל רב-ההוד ממוקם מעל קבר האחים של מגיני תל חי, ובהם יוסף טרומפלדור כמובן, אשר נהרגו בשנת 1920. הפסל הזה מעניק לי השראה ושורשיות בכל פעם שאני מבקר אותו, והדבר נחוץ לכל אחד מאיתנו, בימים אלה של סימני שאלה. הפסל הזה הוא סימן קריאה, שלכמותו אנו זקוקים בחברה שלנו מחדש. לא לחינם מיקם אותו, מי שפיסל אותו, אברהם מלניקוב (1892-1960) לכוון מזרח. למרות המלל הרב, שנכתב על הפסל, אני טוען שתעלומה היסטורית אופפת אותו מבחינת הציבור שלנו, ואת התעלומה הזו ננסה לפצח עכשיו.

כאשר נחנך הפסל הזה בשנת 1934 היה המראה שלו רב-הוד עוד יותר, כאשר הוא נשקף לעיני כל מן הדרך שעברה למטה. כיום עצים מסתירים אותו, וחבל. חלק מן האפקט המצטבר שלו הועם. שמחתי לראות שיש אוטובוסים של מבקרים במקום (ישראלים כולם) וקיבוצניקים מן הסביבה, לופתי מגפון-אישי אצים-טרודים בינם כדי להדריכם. בעודי מתרשם מן הפסל האזנתי להדרכתו של אחד המדריכים, שהסביר במגפון שלו כי הפסל מלניקוב נסע לקהיר כדי להתרשם במו עיניו כיצד נראה אריה, שכן הוא לא ראה אריה מימיו. ובכן, הרהרתי לעצמי, יש בקשר הקהירי הרבה יותר מכך, וכעת נחזור אחורה בזמן, ונתחיל להיכנס לנבכי התעלומה.


 


בשנת 1928 סייר בגליל המדינאי והתעשיין הבריטי-יהודי, סר אלפרד מוריץ מונד, שנודע גם כלורד מלצ’ט (1868-1930), ונדהם לראות שלא הוקם קבר לטרומפלדור ולחבריו, שנרצחו שמונה שנים קודם לכן. הוא הזמין את הפסל הידוע מלניקוב לפסל מצבה, וזה הציע דמות של אריה מאבן מקומית. מלניקוב הושפע מן התרבות הבבלית, בה ראה כנעניות שורשית, שהיא צריכה להיות, לדעתו, הבסיס לעבריות המתחדשת. מסיבה זו שואג האריה מזרחה, סמל לנטייה הטבעית של העבריות.

מ-ז-ר-ח-ה. לא מערבה, כפי שכולם רוצים אצלנו כיום.




                                            




מלניקוב יצר כאן ישראליות מדומיינת, שנזקקה לסמלים ולמיתוסים. או אז ביקש מלניקוב ממונד לנסוע לגן החיות בקהיר, העיר שהיתה מרכז המזרח התיכון, כדי לראות שם אריה בשר ודם, והוא אכן נסע לכמה שבועות.


אין לי ספק שכאשר הגיע מלניקוב לקאהיר הוא נתקל, ואולי זו היתה אף סיבת נסיעתו,  בפסל שמצרים כולה דיברה עליו, זה של הפסל המצרי הלאומי מחמוד מוכ’תאר (1891-1934), והפסל הזה נקרא “תחיית מצרים” (“נהדת מצר”).

הפסל מראה דמות של ספינקס, דהיינו גוף של אריה וראש אנושי, כאשר כפרייה מצרית נשענת עליו, כשהיא מסירה את כיסוי הראש שלה. הפסל הזה, אולי המותג החשוב ביותר של הלאומיות המצרית עד היום, סימל את מצרים החדשה-ישנה, המשתחררת מכבליה ומביטה קדימה בתקווה. כפי שמלניקוב הושפע מן התרבויות העתיקות באיזור (בבל) הושפע מוכתאר מן הפרעוניות העתיקה, ושניהם באו מן הכוון האירופי (מוכתאר עצמו למד ועבד בצרפת). לא יכול להיות שמלניקוב לא ראה ולא הושפע עמוקות מפסל הגרניט המצרי האדיר, אשר נחנך ב 1928 ברוב פאר והדר, והיה נושא לויכוח לוהט בחברה ובפוליטיקה של מצרים.




(התמונה מתוך וויקיפדיה)

אחד החוקרים הגדולים בעולם של מצרים המודרנית הוא פרופ’ ישראל גרשוני מאוניברסיטת תל אביב, מורי וידידי. באופן מעניין, ממש בימים אלה, פירסם גרשוני את ספרו המרתק על מחמוד מוכ’תאר והקמת פסל “תחיית מצרים”, הספר נקרא “פירמידה לאומה“, והוא יצא בהוצאת עם עובד/ספריית אופקים, תוך שהוא עצמו משווה בין הזיכרון הקולקטיבי של “האריה השואג” לבין זה של “תחיית מצרים”. גרשוני הוא בן קיבוץ חולתה, השוכן לא הרחק מהאריה של תל חי, ויכול להיות שבאופן לא מודע דיבר גרשוני על האריה של קהיר, ובעצם התכוון לאריה של תל חי, כלומר לשורשיו שלו. היתה לי זכות להשתתף בחלק מזערי ממחקרו של גרשוני על פסל “תחיית מצרים”, ובסוף שנות התשעים הוא שלח אותי לקהיר כדי להתרשם מפסלו של מוכ’תאר, המוצב כיום מול אוניברסיטת קהיר, מול גן החיות וקרוב מאוד גם לשגרירות הישראלית שם (האיזור מוכר כ”גשר האוניברסיטה”). צילמתי עבורו את הפסל מזוויות שונות, לצורך המחקר הדקדקני, והיום סגרתי מעגל, כאשר צילמתי כאן גם את מקבילו הישראלי. כך חיבר גרשוני את שני האריות, וזכיתי לעזור לו בכך.

הנה שני פסלי אריה, אחד סמל הלאומיות העברית המתחדשת, והשני הוא סמל הלאומיות המצרית המתחדשת. שניהם מדומיינים, שניהם רבי הוד, שניהם ממציאי אומה. האחד שואג בזעם לשמים (אנחנו) והשני מביט בתקווה קדימה (מצרים), כשהאריה הישראלי מושפע מזה המצרי, ושניהם מושפעים מן ההיסטוריה המשותפת של המזרח. המזרח כאידאל, כערש הציביליזציה, כמקור של תחיה. לכאורה שני פסלים שהמרחק ביניהם רב מאוד, כשהמזרח התיכון כולו מפריד ביניהם, ולמעשה שניים שהבסיס שלהם משותף, כלומר שהלאומיות המצרית/ערבית לא חייבת להיות בהכרח מכוונת נגד הלאומיות הישראלית. הארי השואג קם כנקם על רצח בידי ערבים, אך בעצם מתברר כי  היה קשור למה שקרה דווקא בעולם הערבי. והנה, שני אריות מרוחקים, ועם זאת כל כך קרובים. האין זה מעורר תקווה?

סביר שמלניקוב לא הכיר אישית את מוכ’תאר, ולהיפך, אך ביחד השאירו לנו שני האריות האלה מקור לאופטימיות.

 
תל חי, 13.12.06.