100 דולר לחבית נפט, והמדבר כפוי הטובה



A
ll men dream: but nor equally, Those who dream by night in the dusty recesses of their minds wake in the day to find that it was vanity: but the dreamers of the day are dangerous men, for they may act their dream with open eyes, to make it possible. This I did. I meant to make a new nation, to restore! a lost influence, to give twenty millions of Semites the foundations on which to build an inspired dream-palace of their national thoughts. So high an aim called out the inherent nobility of their minds, and made them play a generous part in events.


 


כל האנשים חולמים, אך לא באופן שווה. אלה שחולמים בלילה בתוך הגומחות המאובקות של מוחם, מתעוררים בבוקר לגלות שהכל היה הבל הבלים. אך חולמי היום מסוכנים מהם, שכן הם עלולים להגשים את חלומם בעינים פקוחות, להפוך אותו לאפשרי. כך עשיתי אני. התכוונתי לכונן אומה חדשה, לשחזר השפעה אבודה, להעניק לעשרים מליון שמים את היסודות, עליהם יוכלו להקים את ארמון החלומות רב ההשראה של רעיונותיהם הלאומיים. מטרה כה נעלה חייבה את האצילות הפנימית הטבועה במוחותיהם, וגרמה להם למלא תפקיד מרכזי במהלך האירועים.


 


 Seven Pillars of Wisdom (שבעת עמודי חוכמה), תומס אדוארד לורנס (“לורנס איש ערב”)


 


מאת ד”ר גיא בכור



 
פיטר אוטול כלורנס הבריטי, ועומאר שריף, החולות הנודדים וקסם המזרח.


לורנס איש ערב הבריטי (1888-1935), מוקסם ממסתורי המדבר הערבי, חלם לכונן, ואכן סייע להקים, מדינות לאום ערביות, לאחר הכיאוס של קריסת האימפריה העות’מאנית. רעיונו היה ליטול מנגידי המדבר הערבי (המשפחה ההאשמית), ולהעבירם אל הממלכות החדשות בצפון: סוריה, ירדן, עיראק, ועוד. אלא שלא היתה זו משימה מובנת מאליה, ואפילו בלתי הגיונית היתה, כך שהארמון שכונן לבסוף לערבים, רומנטי ככל שנחלם, נבנה רעוע מיסודו – בלתי מאוזן.


 


זה שנים מוכרת ההבחנה בין “ערב א-שמאל”, הם ערביי הצפון, לבין “ערב אלח’ליג'”, דהיינו ערביי המפרץ. ערביי הצפון הם אילו המתגוררים באיזור שלנו: מצרים, סוריה, לבנון, הפלסטינים, בעוד שערביי המפרץ יושבים בדרום, ועיראק היא ארץ הגבול.


בעוד שאצל ערביי הצפון אירעו כל הנסיונות הפוליטיים שרק אפשר: מהפכות צבאיות, מונארכיות ליברליות, מהפכות סוציאליסטיות, לאומניות ערבית, אסלאם פוליטי ו”האחים המוסלמים”, אלימות ודם, מלחמות עם ישראל, שלום עם ישראל, הרפתקאות פוליטיות, דמוגרפיה משתוללת והתנקשויות, אצל ערביי המפרץ שלט השקט. מדינות רגועות אלה אפילו לא חוו את הכיבוש הקולונאלי, על כל מה שהשאיר באיזור שלנו. אפילו התורכים בקושי הגיעו לאיזור הנידח ההוא, שכן לא היה בו הרבה עניין מבחינתם.


 


הנפט שינה, כמובן את הכל, עיוות את הכל, והפך תחתונים לעליונים, ועליונים לתחתונים.


 


עד לשנות השבעים היו כללים ברורים במזרח התיכון: ערביי הצפון הם המפקדים והמנהיגים, ערביי המפרץ תורמים מכספם. בשנות התשעים המערכת החלה להשתנות, כאשר דור חדש של מנהיגים מן המפרץ ביקש גם להוביל את העולם הערבי, קודם כל ברמה הכלכלית, לאחר מכן ברמה התקשורתית (רוב ערוצי הטלוויזיה הלוויניים משדרים כיום מן המפרץ), אך הם נעצרו בפוליטיקה. זו הסיבה לשיתוק שתקף את המנהיגות הפוליטית של המזרח התיכון: ערביי הצפון הפסיקו להפחיד ולהוביל, ערביי המיפרץ חששו לצעוד קדימה, ולהנהיג.


 


בשלוש השנים האחרונות התהליך הזה הוכרע והושלם. כאשר חבית נפט הגיעה כבר למאה דולרים, משתנה גם המזרח התיכון. הנפט בשלוש השנים האחרונות גרם לתופעה די מבהילה: ערביי במפרץ התעשרו במונחים דמיוניים, בעוד שערביי הצפון התרוששו. הם למעשה מעבירים כספים כל יום מחדש לערביי המפרץ, דרך הנפט. ההתרוששות של אלה תורמת כל יום להתעשרות של אלה.


 


מדינות הצפון הערבי כורעות תחת ילודה מטורפת, אידאולוגיה עבשה וחלודה, אבטלה נואשת, בירוקרטיה שאינה מתפקדת וגם לא תוכל לתפקד, ערי בירה סתומות בפקקים ולכן גם זוללות דלק. היאוש שולט, ככל שמחירי הנפט עולים. לעומת זאת, אצל ערביי המפרץ האושר והעושר גוברים.  מאה דולר לחבית זהו המרחק הברור והמדיד בין האושר במזרח התיכון לייאוש הגובר. כך שולטים כיום כ-6% מכלל הערבים על כל הייתר: באמצעות הנפט. כך שולטות היום מדינות המיפרץ על הפוליטיקה הערבית, שכן דרך הכסף והסיוע הזר הן מגיעות לכל פינה.


 


אידאולוגיות פן-ערביות? לאומיות ערבית? מהפכות, פילוסופיות של רדיקליזציה? הפיכות צבאיות? מלחמות שלום? בא הנפט השחור, ושטף את הכל.


מיהו הנשיא מובארק בעיני הגבירים מן הדרום? קרוב משפחה דל, הרודף אחר תקציבים סעודיים וכוויתיים, בעוד ש-77 מליוני המצרים משלמים כל יום במיטב כספם על הנפט שהם קונים במפרץ. מיהו אסד הסורי? תזכירו להם איפה זה הגולן? למי בדיוק אכפת מן הפלסטינים האומללים? שליטי מדינות המפרץ זורקים לכיוונם פה כמה מליוני דולרים, שם כמה עשרות מליונים, זהו כסף עלוב מבחינתם, צדקה, אפילו לא אתנן או צידוק. סתם צדקה לא מחייבת. בעבר עוד הסתתרו מאחורי מחסום הסולידריות המזוייפת עם האחים הפלסטינים, היום פשוט מתעלמים מהם. הפלסטינים, המצרים, הלבנונים הפכו שקופים בעיניהם. את כל זה עושים מאה דולרים לחבית. מהם יחסי הגומלין כיום בין הצפון למפרץ? חד צדדי. אלה משלמים ואלה מכניסים לכיס.


 


במילים אחרות, המפרץ התעצם, בעוד שסכסוכי הצפון לא רק התגמדו, אלא הפכו לחסרי עניין. ישראל אינה עוד האיום האולטימטיבי, אינה עוד מאחדת אולטימטיבית בין הערבים לבין עצמם. פעם היא גישרה בין הצפון למפרץ, היום ערביי המפרץ מגיעים אליה ישירות, תוך הבעת זלזול ואפילו בוז בסכסוכי העבר, אם כי בדרך כלל בחשאי, שריד לעידן הכפפת הראש.


היום היחסים בין ישראל למדינות המפרץ טובים וחמים מיחסיה עם ערביי הצפון, ואפילו שאלה קרובים יותר פיזית. משוחררים מהעבר הקולוניאלי, מרעיונות מהפכניים ותסיסה אידאולוגית שאפיינה תמיד את מדינות הצפון, מגיעים השליטים המפרציים לישראל ולישראלים מתוך עמדה של קירבה, של זהות גורל. כמוה הם אי פרו-מערבי של עושר במזרח התיכון, כמוה הם עומדים מול נחשול הרדיקליזציה של הצפון ושל איראן. כמו ישראל הם מיעוט עשיר, שרבים לוטשים עין לכספו.


 


מדינות הצפון חוזות במראה הזה בכעס רב, כשליטים שירדו מנכסיהם. הן הרי בזות לערביי המפרץ, ורואות בהם בני דודים בורים שזה עתה הגיעו מן המדבר כפוי הטובה. לכן ניתן להבין באיזה עלבון קיבלו במדינות הצפון את הפרוייקט של נסיכות דובאי לתרגם את היצירה הספרותית המערבית לערבית. הרי מדינות ערב שבצפון התגאו בתרבות שלהן, בעוד שמנכסיהן הכלכליים ירדו. לפחות נשארה להם התרבות להתגאות בה. עכשיו באים ‘הברברים’ מן המדבר, ונוטלים מהם אפילו את ההצדקה האחרונה.


 


מזרח תיכון שיש בו כזו דיכוטומיה בין עושר לעוני, בין אושר ליאוש, בין פאר ראוותני וצעקני לבין עליבות הולכת וגדלה, הוא מסוכן הרבה יותר מבעבר. מן הבחינה הזו קריסתה של עיראק כמדינת הגבול מסוכנת לשני הצדדים:


 


למדינות המפרץ משמעותה שפוליטיקת היאוש והרדיקליזציה של הצפון גולשת אליהם דרך עיראק החדשה. למדינות הצפון המשמעות היא ששאיפת ההנהגה של מדינות המפרץ עולה מהר יותר צפונה, כאשר די ברור היום שסעודיה היא מנהיגת המזרח התיכון כולו.


 


בתזוזות האדירות האלה במזרח התיכון הערבי ישראל יכולה רק להרוויח, מול משטרים ואפילו חברות המשוחררים מאידאולוגיות המשטמה של האיזור הקרוב אלינו, מול בעלי הבית החדשים של המזרח התיכון. יש לעשות זאת בזריזות, שכן עמודי החכמה ממשיכים לנוע.


 


*


 


האם יסכימו תמיד ערביי הצפון הגאים לשלטונם של ערביי המפרץ, בהם הם רואים בבחינת ‘עבד כי ימלוך’? לא ולא. סדאם חוסין העיז וערער על הסדר הזה בשנת 1990, כאשר כבש את כווית ותקף את סעודיה, אך כוח זר חזק ממנו גירש אותו חזרה. בעוד עשרים שנה, אולי שלושים, כאשר ייתם הנפט ותפוג החסות המערבית, יעלו ערביי הצפון על אלה מן המפרץ, וישתלטו מחדש על הכל, באלימות מזרח תיכונית קשה. ארמון החלומות שרצית לכונן, לורנס, יקרוס אז סופית.

למצטרפים החדשים אל האתר: ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם. המאמרים ישארו אצלכם לתמיד.


מבט מרום היער: לאן הולך המזרח התיכון שלנו, ולאן אנחנו הולכים? סיור מודרך


הויכוח המזרחני העצום, התנגשות, הכרעה, עם סוף מפתיע

אלף לילה ולילה: על ביקור של ראש הממשלה שמעון פרס בקטר