30 שנה לביקור הנשיא סאדאת בירושלים: זו שתיקת יום הדין. על סיפור אפל וליקחו המצמרר


כספי השלום (ולהתראות)

מאת ד”ר גיא בכור

בשנת 1972, לפני מלחמת יום כיפור, לפני השלום, ועוד לפני הכל,  מפרסם הסופר המצרי הנודע יוסוף אידריס (1927-1991) סיפור מוזר, אפל, אך מדהים.



הסיפור נקרא “אינני אשם” והוא מספר על מצרי אחד (הרמז הוא לנשיא סאדאת) שאינו עומד בפיתוי, ומחליט ללכת ולבקר אצל האויב, היא ישראל. גנראל שעינו האחת מכוסה ברטייה מזמין אותו, מן הצד השני של המים, והוא מחליט לחצות את תעלת המים, ולעבור לביקור בצד השני.


 


קהל עצום עומד על רציף העץ, צופה במחזה, כיצד אותו מצרי חוצה את התעלה. הקהל הגדול שותק. “כל חיי צפיתי מהחוף שמנגד, ועכשיו אני כאן. מה רע בכך, מה רע?” הוא פונה ואומר לקהל העצום מן העבר השני. הם ממשיכים להביט בו ולשתוק.


 


העולם שנגלה לו בגדה השנייה זר ומוזר, עולם נפלולי שאין בו מוסריות.”ערים גדולות וקטנות, חופים, בתי בושת, בתי חרושת לנשק סודי”. והאורח המצרי מטייל בעולם האפל שבגדה השניה. לפתע, שורה ארוכה של נשים מופיעה, מילדות צעירות ועד בוגרות. “בחר לך את מי שתרצה”, מציע לו הגנראל בחיוך, אלא שהמצרי האורח רק מסתכל, כמעט מתמוטט מן המחזה. הוא מחליט לחזור, אינו יכול לעמוד עוד בנסיון. בפרידה אומר האורח לגנראל: “עמדתי במבחן הקשה, לא נגעתי, לא הפכתי לטמא“. הגנראל מחייך אליו בלגלוג.


 


בדרך חזרה עומד הקהל הערבי בצד השני בהמוניו, כפי שהיה כשיצא, בשתיקה. ואז, על המזח הוא רואה מחזה מוזר ובלתי צפוי: “בני, יחף, בכותונת לילה, עומד שם לבד. בני, בשר מבשרי ודמי”. אלא שהמבט בעיני הילד “מקפיא, אין בו זכר לרגשות בן”. הבן מוציא מכיסו אקדח, אקדח אמיתי, לא צעצוע. “בני, לא נגעתי שם, רק הסתכלתי”. אלא שהבן מביט באביו במבט של תליין. “קליע חדר לגופי, בכתפי; אני רואה דמעות בעיניו של בני. הקליע השני פוגע בחזי, אני שומע את ההד שלו. את הקליע השלישי אינני שומע עוד”.


 


חמש שנים לאחר הסיפור האפל, בדיוק לפני 30 שנה, חצה הנשיא המצרי אנואר סאדאת המים והגיע לישראל. היום בדיוק לפני 30 שנה נאם בכנסת, כשהקהל הדומם בעולם הערבי עמד בהמוניו וצפה. בשתיקה. חמש שנים לאחר מכן, כיוון הרוצח הצעיר, האיסלאמיסט בן מצרים, ח’אלד אלאסלמבולי, את הרובה לעבר הנשיא סאדאת, והרג אותו מטווח קצר. נבואתו המדוייקת של הסופר אידריס התגשמה במלואה. ועד היום אני שומע את המילים ביני לבין עצמי: “אבל בני, לא נגעתי שם בדבר, רק הסתכלתי”.


 


האם צפה אידריס, האנטי ישראלי, את הרצח שיקרה, או שבעצם כתיבת הסיפור הזה הוא עצמו כיוון את ההיסטוריה? שאלה שלא נוכל לענות עליה.




רצח סאדאת לאור יום: מובארק יושב לצידו של הנשיא הנרצח. החשבון נסגר עם ה”פרעה”. (לחצו על כפתור HQ, להיטיב לראות)
 


*



כאשר אנחנו חגגנו את חגיגת השלום, העולם הערבי התאבל עליו. היה זה שלום קר, לא רומן אלא הסדר ממון, ללא נשמה יתירה. ללא האינטלקטואלים, ללא הסופרים, ללא הארגונים החברתיים, ללא האיגודים המקצועיים. היה זה שלום בין מנהיגים, בין ממשלות, וכזה הוא נשאר עד היום. שלום שמתביישים בו בעולם הערבי, כפוי, לא מוסרי, שאין בו לא כבוד ולא הדר.


 


צריך להבין שבשלום של הנשיא סאדאת היתה התרסת בוז כלפי כל מה שהעולם הערבי האמין בו.


הוא בז לאחדות הערבית, לנאצריזם, לרעיונות הפן-ערביים, אותם ביקש לשבור בשלום נפרד עם ישראל;


הוא בז לעיסוק האובססיבי בנושא הפלסטיני, כאשר פשוט התעלם מן הפלסטינים וממנהיגיהם;


היתה זו התרסה כנגד המרכז האינטלקטואלי המצרי, בו ראה סאדאת ,הפלאח, התנשאות תפלה;


היתה זו התרסה כנגד השמאל ששלט אז בחיים החברתיים, בברית המועצות, בעקרונות “הסוציאליזם הערבי”, ב”סולידריות החברתית”, בכל כך הרבה סיסמאות ששלטו אז בכיפה;


היתה זו התרסה כנגד הטאבו המקודש ביותר, האיבה לישראל, שאיחדה את קצות הפוליטיקה הערבית;


היתה זו התרסה כנגד עצם קיומן של האידאולוגיות השולטות, האישים השולטים, והעצבים העדינים ביותר של המצריות והערביות.


 


ועל ההתרסה הזו הוא שילם בחייו, שכן היא היתה גדולה מידי.



שלושים שנה חלפו, והמצב רק נסוג. השלום שלנו עם מצרים נשאר מיותם, מבודד, מנוצח ומובס. עבור החברה המצרית הוא אינו רלבנטי, והאינטלקטואלים, העיתונאים, השמאל והאסלאם הפוליטי – כולם דוחים אותו במיאוס. מי שהוא מתומכי השלום, ואלה בודדים, מנודה. לא משתלם להיות תומך בישראל או בשלום איתה.


שלושים שנה ואנו לא הצלחנו להפוך אותו לחי ולדינאמי, משום שממסדים הערביים והמצריים האדירים לא איפשרו זאת. מבחינתם להודות בשלום הזה המשמעות היא לאבד את הבכורה. הם ראו כיצד כל האידאולוגיות שאותן בנו בעמל רב קורסות, נשברות, ומי שנשאר זו ישראל עם הטכנולוגיה העילית שלה. הם פחדו משליטה ישראלית ומחיסולם שלהם.


 


הנשיא מובארק בחר, כמובן, לשמור על השלום הנכה הזה, שכן המדינה מתקיימת מן הסיוע האמריקני שהושג בזכותו. אך מובארק הוא דמות מבודדת היום מאוד, כמו השלום שלו. את מרבית זמנו מבלה כיום מובארק בשארם א-שייח, רחוק מן ההמולה, הביקורת והארס של הפוליטיקה הקהירית התוססת. מובארק מבודד, וכך גם השלום שעליו הוא שומר.


 


למרבית הצער, השלום נתפס כיום בעולם הערבי כבגידה: בערכים, במוסר, ואפילו במולדת. מן הבחינה הזו הקהל הערבי עדיין עומד ברציף וצופה במים בשתיקת תוכחה, לא רוצה לדעת על אותן ערים מוזרות, בתי בושת ונשים המוצעות שם לאורח. וכפי שכתב אידריס באופן מצמרר: “זו שתיקת יום הדין”.

האם נרשמתם כבר לקבל התראה למייל שלכם על מאמרים חדשים באתר שלנו?
הרישום קל, המאמרים נשארים אצלכם לתמיד.



ישראלים ממאדים, מצרים מנוגה

על סוד ההתנגדות לישראל: הייה שלום, ידידי, עלי שלקאני

סאדאת: על טעות ותיקונה