מאת ד"ר גיא בכור

והנה, הפסקת אש שנייה הוכרזה הערב ברשות הפלסטינית בין התנועות הנלחמות, חמאס ופתח. אנו בישראל לעולם לא נבין זאת, אך תפיסת עולם שלמה עומדת מאחורי מוסד הפסקת האש. כפי שפעלו הפלסטינים בירדן, כאשר נלחמו במלך חוסין ב"ספטמבר השחור", כך פעלו בזמן מלחמת האזרחים בלבנון, כאשר אין סוף הפסקות אש נחתמו-אפילו בין הצדדים, וכך פעלו בשנות האנתיפאדה נגדנו. האין אנו זוכרים את ערפאת מכריז אינסוף פעמים על סוגי הפסקת אש נגד ישראל? למשוואה יחסית זו הם נכנסים גם עכשיו, בינם לבין עצמם.

בישראל תמיד רוצים פתרון. "שלום- עכשיו". "מלחמה- עכשיו" שחור או לבן, העיקר פתרון ותמיד רצוי דוגמאטי ומוחלט. בעולם הערבי לעומת זאת תמיד ילכו על המודל היחסי, המשתנה והדינאמי. הפסקת אש אינה שלום, והיא גם לא מלחמה. בכך היא פותחת מרחב דינאמי ויצירתי בפני הצד הערבי: ברצותו יילך לכוון המדיני ובמידה הרצויה, וברצותו לכוון המלחמתי. כך הוא תמיד נמצא בשליטה וביתרון לעומת הגישה הדוגמאטית, כמו זו של ישראל החובבנית. המודל המזרח תיכוני מפותח, אם כך, הרבה יותר. הוא הסדר כמותי, לא מהותי.

יאסר ערפאת היה אמן בפיתוח מוסד הפסקות האש. כך עשה בירדן, בלבנון ובשטחים. משמעות הדבר שתמיד הוא נמצא במצב של מתח עם הסביבה שלו, אי הכרה מתמדת, התרסה קבועה, אשר השליטה עליה נמצאת קודם כל בידיו. מי שמאמין בשלום, למשל, הוא  מוגבל, שכן בכך הוא מנטרל מעצמו את היכולות הצבאיות. ומי שמאמין במלחמה עלול להציב את עצמו בעמדה של תבוסה או מתן לגיטימציה ליריב. אך מה טוב יותר מלאחוז את המקל בשני קצותיו? ערפאת קרא לכך "לאעם", דהיינו "נעם" (כן) ו"לא" (לא) כדרך חשיבה היברידית.

מן הסיבה הזו יעדיפו הצדדים הלוחמים בישראל מצב של עמימות יצירתית, לא מלחמה של ממש, כפי שנסראללה הופתע לחלוטין מן המלחמה שכפתה עליו ישראל בקיץ האחרון. לא לכך הוא ציפה, אלא להמשך ההתשה של ישראל, ההתרסה, מבלי שהיא תוכל להכריע אותו. במלחמות של צבאות וטנקים ישראל לכן תנצח תמיד, בעוד שהצד הערבי יכוון לעבר מלחמת גרילה, מלחמת התשה או טרור, אשר אין בהן יתרון לישראל. אותו הדבר בנוגע לשלום. הצד הערבי לא ייתן שלום מלא לישראל, אלא תמיד מצב בינים. המצרים, ברצותם יחממו את השלום וברצותם יקררו אותו. ישיבו את השגריר שלהם מתל אביב (תל אביב, גם זה מימד יחסי, לא ירושלים שמשמעותה הפוליטית מוחלטת בעיני הערבים, כהכרה חזקה מידי בישראל) או ימשכו אותו בחזרה. אם חושבים על זה, גם עם מצרים יש לנו את מצב הדמדומים הזה של מעין-הפסקת אש; יצור היברידי הפכפך אך יצירתי החי במרחב של לא-מלחמה ולא-שלום. נכון הוא שמצרים לא תצא למלחמה בישראל אך המרחב שהם בנו מולנו גם הוא דינאמי ומשתנה בהתאם לאינטרסים שלהם. הפסקת אש, היא אם כן, מצב נפשי במזרח התיכון.

לו הבינה זאת ישראל, גם היא היתה מתחילה לעבוד מול העולם הערבי במרחב דינאמי שכזה, מן הפסקת אש, נטולת שאיפה להסכמים חתומים, צרמוניות ריקות מתוכן ו"סוף הסכסוך". לא לחתור עוד לשלום, ולא למלחמה. שני הקצוות מרהיבים לכאורה בגוונים העזים שלהם, אך מי שבאמת מבין את המזרח התיכון מבין שגוני האמצע, אפורים לכאורה, עזים ומבהיקים מן הקצוות. הם אמנות הערבסקה, שאין לה התחלה ואין לה סוף, הפיתול, העיגול, המעקף והתימרון. הם המזרח התיכון. במילים אחרות, המזרח התיכון הוא כל-כולו סוג של הפסקת אש אחת גדולה; של יחסיות קבועה. הגיע הזמן שגם ישראל תבין זאת. שתבין את המזרח התיכון, שבו הכל יחסי, משתנה ודינאמי.