לפי הרעש בתקשורת, אפשר לחשוב שמדובר בבחירות למפלגת שלטון או משהו בסביבה הזו, אך זו דרכה של התקשורת הפרובינציאלית במדינת ישראל: היא בדרך כלל עוסקת בעצמה, או בנציגים הפוליטיים שלה. ובכן, בואו נשאל את השאלה הנכונה: מי כבר יצביע בשביל מפלגת העבודה? צעירים? לא. מעמד הבינים? לא. "עיירות פיתוח"? לא ולא, בודאי לא לאחר שהופקרו במלחמות האחרונות. ערבים? לא. דתיים? לא. חרדים? לא. רוסים? לא. אז מי כן יצביע בשביל המפלגה שבבחירות הבאות תתרסק על גבול ההיעלמות? גימלאים, הזוכרים את עברה של המפלגה, ומעט אליטות, לשמור על כוחן ההולך ומצטמק.

האם מפלגה שולית ובלתי רלבנטית לחיים שלנו מצדיקה את כל המהומה התקשורתית?

המועמד הראשון של המפלגה, אהוד ברק, כמעט והביא לחורבנה של מדינת ישראל, כאשר בהרפתקנות גובלת בפזיזות חמורה גרר את הפלסטינים לצאת לאינתיפאדה השניה. למזלנו היה כאן אריאל שרון, כדי להוציא את ישראל מן הבוץ, אך אריאל שרונים לא מייצרים עוד, וגם אלה שהיו במלאי שלנו אזלו. מי יוציא אותנו מן האסון הבא?

המועמד השני, עמי איילון, מועמד כמעט הזוי, ודי להזכיר את "המיפקד הלאומי" שלו עם סרי נוסייבה, התרחשות הזויה גם בהקשר הישראלי וגם בזה הפלסטיני, אשר זכתה ללעג רב בשתי הקהילות. כמו ברק גם הוא בטוח שהוא מתנת האלים לאנושות, או לפחות לישראלים. חוסר נסיונו, כמי שהיה מפקד חיל הים בצה"ל, חמור אף יותר ממינוי כושל אחר לפניו: מי שהיה מפקד חיל האוויר.

המועמד השלישי, זה אשר נטען היום על ידי סוללת יועציו כי הוא בא עם "הכי הרבה קבלות", עמיר פרץ, הוא מהתלה אומללה, אשר בתוך פחות משנה המיט חורבן על הצפון והדרום, יאוש על המדינה, כ-170 איש מתו במהלך המלחמות האחרונות של השנה הזו, מלחמות כושלות בקיץ הקודם ובקיץ זה, עשרות אלפים הפכו לפליטים; חף מכל יידע צבאי, ביטחוני, איזורי, דיפלומטי או אחר, הרלבנטי לתפקיד שר הביטחון.

מה שיפה אצל עמיר פרץ היא הדבקות שלו במטרה: הוא הגיע למשרד הביטחון ללא שום יידע, והוא יעזוב אותו בדיוק באותו מצב.

במדינתנו המקרטעת מזלנו שלפחות הכלכלה מתפקדת היטב, עד שהוא יהיה, חלילה, שר האוצר. בכשרונו גם את זה הוא יחסל. שלושת המועמדים הם איום לבטחונה של מדינת ישראל, ולמרבית הצער, אחר מהם יהיה כנראה שר הביטחון הבא.