3 

אלאקצא שלי: כמה מאבקים שונים, ואף הפוכים, מתנהלים במקביל, בגל האלימות והיצרים הנוכחי. כולם שם מתסיסים כנגד ישראל, אך חושבים על עצמם:

חמאס רוצה להשתלט על רמאללה, כפי שהשתלט על עזה, ולכן הוא מצית את כל הבעירות שהוא מסוגל להן: אם זה ביו”ש ואם זה דרך האינטרנט מעזה. חמאס מקריב תושבים שלו על הגדר, העיקר שיהיו הרוגים ועניין, אך נזהר לשמור על השלטון שלו בעזה, ולא להרגיז יותר מידי את ישראל בנוגע לרצועה.

אבו מאזן מקווה לצבור לגיטימציה ברחוב שלו, בהסתה נגד ישראל, אך הוא חושש חשש קיומי מחמאס ומהסלפים. ולכן הוא ממשיך בתיאום הביטחוני (הרי מישהו צריך לשמור על קיומו), תוך שהוא מאפשר את המשך החיכוך עם הכוחות שלנו. גם וגם.

ההנהגות השונות בקרב ערביי ישראל רוצות בדלנות והכרה כישות אוטונומית מישראל; הן כבר מכשירות את המאבק הבא: אחרי המאבק על “מזרח פלסטין”, גם על “הצפון” ו”הדרום” שלה, אל תהיו תמימים.

קבוצות של גנגסטרים צעירים ומבולבלים, שואפי פרסום-רגע, שאין להם שום מטרה, חוץ מגבריות הבנויה על מוות, רצוי אלים. בעיניהם מטרה ראויה זה לסיים כסרטוני 25 שניות בפייסבוק, כשאבותיהם של גנגסטרים אלה חלמו להופיע על כרזות הרחוב של השהידים. דור דור והפרסום העצמי שלו, כשהארגונים הג’יהאדיסטים משתמשים באומללים אלה, למטרותיהם.

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.
 

4 

ברשימה הערבית “המאוחדת” אין שום “אחדות”, משום שיש בה גם אסלאמיסטים וגם לאומנים, כאילו דיברנו על מפלגה אחת, שבה יושבים חמאס ופתח; אסד וג’בהת אלנוסרה; או סיסי ומורסי. אין בכך הגיון: האם זהו אינטרס של הלאומיים להעלות לשלטון ביו”ש את חיזב א-תחריר? האם זה אינטרס שלהם להיכנע לתנועה האסלאמית?

הזרמים הלאומיים והקומוניסטים שם מתקשים להאמין שהאסלאמיסטים יחסלו אותם ראשונים, כפי שהלאומיים במצרים לא הבינו בזמן את סכנת “האחים המוסלמים”, לאחר האביב הערבי.

מה שהם הקימו זו מעין “ממשלה” שבה ארבע מפלגות שונות, וכך הם מתקיימים, ועדיין ניגודי האינטרסים הם אדירים. מה שמאחד אותם זו רק השנאה לישראל, כשבלי זה לא היתה שום “מפלגה מאוחדת”.

התחושה שהם כבר לא רסיסי מפלגות אלא “כוח” הביאה אותם לשיכרון הכוח, כפי שקרה באיזור הזה לכל כך הרבה הוזים. הם כבר מרגישים אדוני הארץ, ובהתאם לכך גם התנהגותם השחצנית והמתריסה.

הציבור הערבי שבחר בהם ברוב עצום מבין שהם גוררים אותו לחורבן כלכלי ואישי, אך הוא ממשיך לשתוק לנוכח הקרע עם היהודים בישראל. אז שהציבור הזה לא יבוא אחר כך בטענות, משום שהוא יודע, ושותק.

ועם זאת, בודדים אינם שותקים, והנה, ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, המעז במר ליבו לבייש את נציג הרשימה הערבית, איימן עודה, באמצע הרחוב, בראיון עם ערוץ ישראלי, כמובן. 

“מה אתם עושים לנו??”: החיים לעומת הנצח; הקיום לעומת ההזיה; המציאות לעומת “הסכסוך”; היומיום לעומת הציוויים המוחלטים שאין להם סוף; הארציות לעומת “התקשורת”; ההווה והעתיד אל מול העבר.