מאת ד”ר גיא בכור
1
ג’יהאדיסטים: לקוראי ג’יפלאנט זה בוודאי לא חדש, אך למצטרפים החדשים לאתר עם השנים אולי כן: שטחי יו”ש מוצפים בעשרות אלפי סלפים, בהשראת אלקאעדה וג’בהת אלנוסרה, אולי גם דאעש, ואלה השחקנים החדשים, שמשנים את המשחק האכזרי. יש להם שם, “מפלגת השחרור” (“חיזב א-תחריר“), והם מניפים דגלים שחורים של אלקאעדה, ולא מסתירים את נוכחותם בכל עיר ערבית במחוז יו”ש, כולל רמאללה, שם יושב הראיס, מחמוד עבאס. את הפגנות עשרות האלפים שלהם הם עורכים מתחת לחלון שלו, כהתרסה.
יש להם נוכחות בכל מסגד, בכל פינה, והם אלה שכבשו כבר לפני כשנתיים את הר הבית. הם אלה שהקימו את ארגוני “המוראביטון” והמוראביטאת”, כדי “להגן” עליו מפני היהודים הכופרים בעיניהם. זה השינוי שחל בהר הבית, כשהוואקף הירדני שעל ההר, חושש מהם, משום שעימות איתם בירושלים עלול להצית גם את הממלכה, הרועדת מפחד הסלפים ודאעש.
קיצונים אלה לא רוצים מדינה פלסטינית, שהיא דבר נתעב בעיניהם, הם לא רוצים שום משא ומתן, הם לא מכירים באמריקה ולא במערב. הם רוצים ח’ליפות אסלאמית כלל עולמית, ולכן הם לא סופרים את אבו מאזן ואת משטרו, שאותם היו רוצים כבר להפיל, ואולי גם יצליחו יום אחד. בוודאי שבלי צה”ל הם כבר היו מצליחים בכך מזמן.
לארגון הכלל עולמי הזה, המחובר אל “האחים המוסלמים”, יש סניפים בכל העולם, וארדואן הוא אחד התומכים שלו, בחשאי. במצרים, בירדן ובמקומות אחרים יודעים זאת, ולכן פועלים לבלום את ההשפעה הטורקית, אך לא כאן. כך מסייעת טורקיה, במימון קטרי, להבעיר את האיזור המיידי שלנו, תוך שיגור “עולי רגל” לירושלים, שרק מתסיסים.
הם אלה המעניקים השראה ואתגר לתנועות האסלאמיות האחרות: חמאס, הג’יהאד האסלאמי, התנועה האסלאמית בישראל, וכך נפתח מרוץ של טהרנות אסלאמית, כמובן, על חשבונה של ישראל. ברור שלנוצרים הערבים אין מקום בחזון הזה.
זו מציאות חדשה, שבה המגדירים הדתיים והעדתיים (הסוניים) כבר גוברים על אלה הלאומיים, של פעם. לא “מדינה פלסטינית” מחברת שם את כולם, זה כבר לא מעניין; הדת עושה זאת.
2
אלאקצא ככלי:
המצב הנוכחי מזכיר דווקא את שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כלומר מאורעות 1929 תרפ”ט, אז הבעיר המופתי חג’ אמין אלחוסייני את הישוב היהודי עם אותה סיסמה בדיוק: “אלאקצא בסכנה”, מאורעות דמים, שהתפשטו מירושלים לחברון, ואף הגיעו לתל אביב ולחיפה. האירועים דומים מאוד גם לפרעות של 1936-1939 אז כנופיות מוסלמיות קיצוניות השתלטו על המרחב הערבי, עד שקרס לגמרימחוסר יכולת תפקוד כלכלי ב 1939. כנופיית עז א-דין אלקסאם הטילה את אימתה לא רק על חופש התנועה היהודית בכל רחבי הארץ, אלא גם על המנהיגות הערבית המסורתית, שנרצחה על ידה, או נמלטה. הסיסמאות המוחלטות היו אסלאמיסטיות, על אלאקצא. אז עוד לא דובר בכלל על לאומיות.
הריטואל הוא קבוע: סיסמאות דתיות מתריסות, שילהוב יצרים, קיצוניות ללא פשרות, אלימות רבה, פולחן של מוות, קריסה צבאית וכלכלית, וחורבן.
לאחר שהמנהיגות הערבית נמלטה מן הארץ, בא “החורבן” הסופי של 1948, עם אובדן העשתונות. “הנכבה” הערבית תמיד היתה ותהיה – עצמית.
נקמת הנסיך, והפלסטינים שהלכו לאיבוד
3
אלאקצא שלי: כמה מאבקים שונים, ואף הפוכים, מתנהלים במקביל, בגל האלימות והיצרים הנוכחי. כולם שם מתסיסים כנגד ישראל, אך חושבים על עצמם:
חמאס רוצה להשתלט על רמאללה, כפי שהשתלט על עזה, ולכן הוא מצית את כל הבעירות שהוא מסוגל להן: אם זה ביו”ש ואם זה דרך האינטרנט מעזה. חמאס מקריב תושבים שלו על הגדר, העיקר שיהיו הרוגים ועניין, אך נזהר לשמור על השלטון שלו בעזה, ולא להרגיז יותר מידי את ישראל בנוגע לרצועה.
אבו מאזן מקווה לצבור לגיטימציה ברחוב שלו, בהסתה נגד ישראל, אך הוא חושש חשש קיומי מחמאס ומהסלפים. ולכן הוא ממשיך בתיאום הביטחוני (הרי מישהו צריך לשמור על קיומו), תוך שהוא מאפשר את המשך החיכוך עם הכוחות שלנו. גם וגם.
ההנהגות השונות בקרב ערביי ישראל רוצות בדלנות והכרה כישות אוטונומית מישראל; הן כבר מכשירות את המאבק הבא: אחרי המאבק על “מזרח פלסטין”, גם על “הצפון” ו”הדרום” שלה, אל תהיו תמימים.
קבוצות של גנגסטרים צעירים ומבולבלים, שואפי פרסום-רגע, שאין להם שום מטרה, חוץ מגבריות הבנויה על מוות, רצוי אלים. בעיניהם מטרה ראויה זה לסיים כסרטוני 25 שניות בפייסבוק, כשאבותיהם של גנגסטרים אלה חלמו להופיע על כרזות הרחוב של השהידים. דור דור והפרסום העצמי שלו, כשהארגונים הג’יהאדיסטים משתמשים באומללים אלה, למטרותיהם.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.
4
ברשימה הערבית “המאוחדת” אין שום “אחדות”, משום שיש בה גם אסלאמיסטים וגם לאומנים, כאילו דיברנו על מפלגה אחת, שבה יושבים חמאס ופתח; אסד וג’בהת אלנוסרה; או סיסי ומורסי. אין בכך הגיון: האם זהו אינטרס של הלאומיים להעלות לשלטון ביו”ש את חיזב א-תחריר? האם זה אינטרס שלהם להיכנע לתנועה האסלאמית?
הזרמים הלאומיים והקומוניסטים שם מתקשים להאמין שהאסלאמיסטים יחסלו אותם ראשונים, כפי שהלאומיים במצרים לא הבינו בזמן את סכנת “האחים המוסלמים”, לאחר האביב הערבי.
מה שהם הקימו זו מעין “ממשלה” שבה ארבע מפלגות שונות, וכך הם מתקיימים, ועדיין ניגודי האינטרסים הם אדירים. מה שמאחד אותם זו רק השנאה לישראל, כשבלי זה לא היתה שום “מפלגה מאוחדת”.
התחושה שהם כבר לא רסיסי מפלגות אלא “כוח” הביאה אותם לשיכרון הכוח, כפי שקרה באיזור הזה לכל כך הרבה הוזים. הם כבר מרגישים אדוני הארץ, ובהתאם לכך גם התנהגותם השחצנית והמתריסה.
הציבור הערבי שבחר בהם ברוב עצום מבין שהם גוררים אותו לחורבן כלכלי ואישי, אך הוא ממשיך לשתוק לנוכח הקרע עם היהודים בישראל. אז שהציבור הזה לא יבוא אחר כך בטענות, משום שהוא יודע, ושותק.
ועם זאת, בודדים אינם שותקים, והנה, ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, המעז במר ליבו לבייש את נציג הרשימה הערבית, איימן עודה, באמצע הרחוב, בראיון עם ערוץ ישראלי, כמובן.
“מה אתם עושים לנו??”: החיים לעומת הנצח; הקיום לעומת ההזיה; המציאות לעומת “הסכסוך”; היומיום לעומת הציוויים המוחלטים שאין להם סוף; הארציות לעומת “התקשורת”; ההווה והעתיד אל מול העבר.
אפילו ירדן ומחמוד עבאס מתחילים להבין שהרשימה הזו כל כך מתריסה, שהיא כבר מסוכנת להם, ולכן ברבת עמון וברמאללה אין מתלהבים מן האנשים האלה. למצרים אין להם סיכוי להיכנס, לא אצל הנשיא סיסי.
כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם – כ א ן.
5
ניתוק כפוי: מה שעשתה הרשימה הערבית המאוחדת זה לקשור את גורלם של ערביי ישראל עם הפלסטינים;לא עוד לעוגן הבוטח של מדינת ישראל, אלא לקצף שעל פני המים, וזהו אסון עצמי.
באופן מכוון ושיטתי מרחיקים הקיצונים של התנועה האסלאמית, בעיקר הפלג הצפוני שלו, וכן בל”ד, את הציבור הערבי מזה היהודי בישראל. זה מתאים גם לאבו מאזן, זה מתאים לחמאס, זה מתאים לבל”ד, וזה מתאים לכל הקיצונים האחרים.
אך אבו מאזן מתקיים כלכלית וצבאית רק בשל עזרת ישראל – ועדיין הוא מבקש לחסלה. ערביי ישראל מתקיימים חד משמעית בזכות מדינת ישראל – ועדיין המנהיגים שלהם מבקשים לחנוק אותה. איך זה מסתדר? הפה נושך את היד המאכילה אותו.
המהומות נועדו גם לחבל בישראל, בדומה למאה השנים האחרונות: לעצור השקעות אליה, לשתק את העלייה הפורחת, להטיל מורא ופחד, וזאת בעידוד צפוי מראש של מרבית ה”תקשורת” הממוסדת בישראל. אם בשנת 1948 היתה קיימת להקת “התקשורת”, ספק אם היתה קמה מדינתנו.
יש איזה מסתורין טורדני ולא מפוענח, בציור הזה, “אי המתים” (Die Toteninsel), של הצייר השוויצרי ארנולד בוקלין (1827-1901). במסורת האסכולה המיסטית של סוף המאה ה-19, מה יש שם באי המוזר הזה, מה מסתירים הברושים, ומיהו השייט עם גלימת הברדס, האם זה כארון, משיט מעבורת הנשמות של אל השאול האדס? האם זה הסוף?
האם יש חרטה?
האם יש ישועה?
האם יש חזרה?
לא, זהו הגורל “הפלסטיני” הפטאליסטי באופן קבוע, שתמיד משייט בכיוון אחד בלבד: אל אי המתים, כל דור והוורסיה שלו. הציור הזה רדף את בוקלין הצייר במשך שנים, ולכן הוא צייר לפחות חמש וורסיות שונות שלו, שהתפזרו בעולם, וורסיות שונות, אך בכולן הכיוון הוא ברור.
הפטליזם עוצר הנשימה הזה היפנט שורה של יוצרים אחרים, למשל המלחין הדגול סרגיי רחמנינוב, שאת היצירה בהשראת הציור אנחנו שומעים כאן; “אי המתים” שימש השראה לסרט אימה של בוריס קרלוף; לפרק בסדרה “משחקי הכס”, או לסרט “הנוסע השמיני” (Alien), כשהכיוון הוא ברור:
אין חרטה,
אין ישועה,
ואין חזרה.
6
אין חרטה: לפנינו חברה המתפרקת מבפנים, גם ביו”ש, גם בעזה, וגם בתחומי “הקו הירוק”: אין מוסדות מתפקדים, ואם יש, הרי שהם רקובים ומשחתים לגמרי, אין אחריות, אין כלכלה, אין פוליטיקה פנימית, אין מפלגות, אין פרלמנט, אין גבול, אין תוחלת, אין עבר ואין עתיד. רק ריק, המתמלא בסרטוני עריפת הראשים של דאעש ודומיהם. השיח הוא בעיקרו של הסתה, של שנאה ופולחן המוות. ולכן זו חברה חולה מאוד, שמתרגמת לשפת המעשה את החזיונות הברוטאליים שלה.
הם יודעים שזו הזיה שתגרום לאסונם, אך ההזיה יפה מידי מכדי לסלק אותה, כך שהיא כבר שולטת בהם, לא הם בה. האשליה שולטת במציאות; “שולטת בגורלם”, כפי שניסח זאת פעם המשורר הסורי ניזאר קבאני, על כלל הערבים, ולא ידע עד כמה יצדק.
ההתפרקות של החברה הזו מתעצמת בשל חוסר הכסף. תמיד היא היתה תלותית, והנה, כספי הצדקה שהחזיקו את הרשות של עבאס נגמרים, בחוסר עניין בינלאומי; הכספים האיראניים לחמאס צונחים; והמימון של התנועה האסלאמית בישראל נופל. ואז פונים לפורענות, אולי הכספים יחזרו. את הטריק הזה מכירים גם קיצוני החרדים בישראל: אין כמו הפגנות רעשניות נגד המשטרה (השתתפות פרשים, זכר לקוזקים, חובה), כדי לשוב ולהזרים את התרומות מחו”ל.
זו גם הסיבה מדוע “הרשות” אינה יכולה להרשות לעצמה מדינה עצמאית, משום שאז תצטרך באמת לעבוד, כאשר כספי האיחוד האירופי ייפסקו לגמרי. אז מי צריך את זה?
אך בלי “היהודים” כפי שאנחנו מכונים שם, אין קיום לשווקים הערביים בישראל, ובכך הם דווקא מעצימים את המשבר הכלכלי, לא פותרים אותו.
בשום אופן הם גם לא יכולים לקבל את הצלחת היהודים סביב, גם בקו הירוק וגם ביו”ש ובעזה. הם רואים את הערים החדשות, את גורדי השחקים הנוצצים, הנמלים, הרכבות, והכבישים שמשרתים כמובן גם אותם, והקנאה בוערת. במקום שיעלצו על גורלם הטוב, השונה מזוועות המוות של כל החברות המוסלמיות האחרות במזרח התיכון, השנאה מעוורת.
ירושלים בירת ישראל, הר הבית, בשנה שעברה, ואלה מראות רגילים. חיזב א-תחריר שולט שליטה מלאה על ההר, כאן מול קומץ עולי רגל מפקיסטן, שהגיעו דרך הרשות הפלסטינית, ומתפללים מקומיים רבים. אך לכם שכחו לספר על כך, כי כאן עסוקים בהזיות “השלום”, לילידים.
ה”פלסטינים” הלכו לאיבוד בנצח האסלאמי הכלל עולמי. בח’ליפות, שמעלימה אותם. הר הבית מסוכן קודם כל להם.
7
אין ישועה: לאיש שם אין “בעד”, רק “נגד”. הם יודעים מה רע, אך לאיש אין פתרון מה טוב, חוץ מחיזב א-תחריר, המוכר את הח’ליפות המוצעת שלו, שגם היא מגיעה מתחום האילוזיה. ואין שום מכנה משותף בין כל אלה חוץ מן השנאה לישראל. ולכן ישראל היא הפתרון, כלומר המלחמה נגדה. ומה אחרי זה? ומה תעשו עם עצמכם לאחר מכן? הרי לא באמת תחסלו את ישראל, וממה תחיו? לזה אין לאיש רעיון.
אתם מבינים, זה בכלל לא סיפור שנוגע אלינו, זה סיפור שנוגע להם ולגורלם המבולבל. אנחנו רק הכלי, עליו מתגושש המאבק הפנים-מוסלמי של מה שפעם קראו לו “פלסטינים”. אנחנו הפוליטיקה שלהם, באין אחרת. ולכן, לאחר שאמרנו שזו חברה חולה מאוד, ספק אם זו בכלל חברה. אין בה שום דבר המחבר באמת, חוץ מאיתנו. ישראל היא לכן עמוד השדרה של המצאת “הפלסטינים”, ובלעדיה אין לה קיום עצמאי. הם “זוהרים בזוהר של אחרים“, בזוהר שלנו (Luce lucet aliena).
8
אפקט פרח הצבעוני: העולם הערבי מבין טוב מאוד מה ניצב לפניו, ולכן רמת העניין שלו במהומות המאולצות כאן היא נמוכה, אולי אפסית. בניגוד לעבר, אין לו כבר את הלוקסוס של להתעסק ב”פלסטינים”, שכן הוא נלחם על חייו. הוא כבר שקוע עמוק במציאות, ואין לו עוד את המותרות לאגדה. הוא יודע שהמאבק הוא של ג’יהאדיסטים אסלאמיים, וזה לא מלהיב אותו לתמוך בהם. אלג’זירה האנטישמי מנסה להלהיט את הלהבות, כדרכו, אך לא כל כך האחרים.
גם בעולם תשומת הלב היא נמוכה, לפעמים כלל לא קיימת, שכן העולם כולו שרוי במצוקותיו העמוקות. הילד המפונק של המערב, צריך להסתדר לבד. רק זה חסר למערב אם גל של “פלסטינים” יתחיל להגר אליו בהמוניו גם הוא. אגב, לפלסטינים קל מאוד להגר לאיחוד האירופי, משום שאם הם מחזיקים תעודת “פליט”, האיחוד חייב לקבלם. כך עשויה קללת “הפליטים” להתהפך, מכזו המכוונת לעבר ישראל, לכזו הזורמת דווקא לאירופה.
הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.
אתר ג’יפלאנט הותאם לקריאה נוחה בסלולארי
9
ואנחנו? הישוב היהודי בזמן המאורעות של 1936-1939 לא נח לרגע, והוא ניצל את ההזדמנות שהמוסלמים התפרעו והחרימו, כדי להקים מוסדות יהודיים עצמאיים וחזקים: קמו בנקים, קם הנמל החדש בתל אביב במקום יפו המסוכנת, קמו ישובים חדשים, וקמה מנהיגות מסודרת במבנים חדשים. המהומות הערביות הביאו אותנו לרמת בשלות של מדינה.
כיום אנו פחות מושפעים מן המהומות האלה, אך עלינו להמשיך ולחיות את חיינו, לצחוק, להמציא, לפתח, לבנות לגדול ולשגשג. ברמה ההיסטורית, אין לנו זמן לבזבז על ההטרדות האלה מסביב. משימות משמחות לפנינו: להגיע ל- 10 מליון יהודים בישראל, להיות בקרוב מדינת הלאום, אליה חזר רוב העם היהודי, לשגר בהצלחה ובקרוב את החללית הראשונה שלנו לירח, ולחתור לשורה הראשונה של המדעים והטכנולוגיה. אנחנו בעידן החלל, אויבינו בעידן האבן. כן, בימים אלה מתקיימת בישראל ועידת החלל הבינלאומית, עם אלפי האנשים החשובים ביותר בתחום הזה, מכל רחבי העולם.
קראנו לזה אז בשנות “המאורעות” “עבודה עברית”, לכבוש את כל סוגי העבודה לאחר שהערבים מרדו והחרימו, בדיוק כמו היום כשההתפרעויות הערביות מחייבות אותנו לגל של סולידריות פנימית, התקרבות, והצטיינות בכל אשר נעשה. ימים של מצוקה ביטחונית, מה לעשות, הם הימים היפים ביותר שלנו.
10
אין חזרה: ואנחנו עומדים משתאים לנוכח המסע החדש של אותם ערבים מארץ ישראל אל החורבן העצמי שלהם: כמו ב 1936, כמו ב 1948, כמו ב 1987, וכמו בשנת 2000, דור דור חייב הרי את וורסיית החורבן שלו, בבחינת התאבדות קולקטיבית. עוד אסון תוצרת עצמית, שאחר כך שרידיו יחפשו אשמים, ואותם ימצאו, כרגיל, אצלנו.
קריסה של חברה, בדרכה אל אי שכולו דמיון שחור ומוות עצמי. אי המתים.
