באפריל 1996 ביקרתי בנסיכות קטר שבמפרץ הפרסי בפעם הראשונה, בטיסה הישירה הראשונה (והאחרונה) מתל אביב לקטר. היה זה במטוס ראש הממשלה שמעון פרס (לאחר רצח יצחק רבין ז”ל מילא פרס את מקומו עד לעליית נתניהו). הנסיעה הזו היתה אחת החוויות המרגשות הזכורות לי בכיסוי ובטיפול בעולם הערבי של יותר מרבע מאה.
לפני כשבועיים פגשתי את פרס בשיחה פרטית, והעלינו זכרונות מן הנסיעה ההיא. והנה האיש הלא יאומן הזה, היחיד שבעולם הערבי מוכנים לקבל בסימפטיה מישראל, נמצא שם שוב.
זה היה מרגש כל כך לראות את קבלת הפנים הממלכתית שנערכה אז לראש ממשלת ישראל (צילמתי את הכל בוידאו, כי ידעתי שזו חוויה שלא תחזור). היתה זו קבלת פנים רשמית ומלאה בשדה התעופה של דוחה, כולל השמעת “התקווה” והנפת דגלי ישראל, דבר שהמצרים למשל, תמיד קיימו בקמצנות במהלך כל השנים. פרס סקר מסדר כבוד של צבא קטר, כשלפניו צועד קצין הטקס וחרבו שלופה.
זו היתה הזדמנות לבקר בארמון המלוכה המשקיף על המפרץ הפרסי, הבנוי ומצופה שיש קררה, ולצפות באמיר חמד בן ח’ליפה, שזמן קצר לפני כן הדיח את אביו, שנקרא ח’ליפה בן חמד. זהו ארמון סגור ומאובטח מאוד, שבו מיזרקות ופלגי מים, פינות נוי עם ערבסקות מזכוכית ארמנית כחולה, חדרים ענקיים והמון זהב. כן, גם השירותים בדיוואן המלכותי היו עשויים או מצופים מזהב, בדקתי את זה אישית.
זו הרי היתה טענה ישנה של סדאם חוסין כנגד המשטרים במיפרץ הפרסי שהם כל כך מושחתים, שאפילו השירותים שלהם עשויים מזהב.
מי שניצמד אז לפרס, וניכר שהוא אוהב אותו אישית היה שר החוץ אז והיום, חמד בן ג’אסם, זה אשר לפי העיתונות הערבית ביקר בישראל בזמן המלחמה האחרונה, כדי לוודא שישראל תסיים את המלאכה מול חיזבאללה, שנוא נפשם של הקטרים. כאשר הגענו לבית ההארחה שלו, המשקיף אל המפרץ הפרסי השוויץ שר החוץ כי הוא נוהג לערוך תחרויות שחיה אל אי סלעי קטן, שנשקף מול בית ההארחה, משהו כמו מאה מטר, וחזרה. הוא סיפר לפרס כי ערך תחרות עם יורש העצר (דאז) של ירדן, הנסיך חסן, “וניצחתי אותו!” התפאר. כאשר פרס בירך אותו על ההישג ענה לו בשקט, כן אבל ניצחתי בצורה מתוחכמת, כי באמצע הדרך מחכים לי אנשים שלי ונותנים לי סנפירים, כדי להאיץ את הקצב… הוא צחק. כמו שכתבתי למעלה, אלף לילה ולילה.
קטר היא מדינה קטנטונת שמספר אזרחיה כמספר אזרחי ראשון לציון, ובית המלוכה שלה ממש-מעריץ של ישראל. יש לנו שם נציגות מסחרית שמתפקדת כשגרירות ישראל לכל דבר, ומה שאני עוד זוכר מאותו ביקור שהקטרים לחצו על ראש הממשלה פרס מתי ישראל תמכור להם… טנקי מרכבה.
יש לי עוד סיפורים רבים על קטר, איך נסעתי לשוק הפרסי הנודע שם, כדי לקנות זעפרן וחנג’ר, אבל נשמור אותם לפעם אחרת. בלי קשר להומור ולאווירה הטובה בביקור, גם האמיר וגם שר החוץ שלו עשו עליי רושם מצויין, של אנשים מפוקחים, חכמים ובעלי כוונות טובות.
והנה השר פרס שוב בקטר, שוב כאורח של האמיר, שלא היסס להתחבק איתו ולהצטלם איתו בחום ובהערכה גלויה. פרס אף נפגש עם סטודנטים מאוניברסיטת דוחה, שחלק מהם הוקסם ממנו, חלק דחה אותו, אך כולם נדהמו מהימצאות ישראלי על אדמת המפרץ הפרסי לאחר שנים כל כך קשות, שנים של אנתיפאדה ולבנון. צריך גם לזכור כי פרס מזוהה לגנאי בעולם הערבי עם טבח קאנא הראשון משנת 1996.
עדות מצויינת על יחס העולם הערבי לביקור פרס בקטר ניתן ללמוד מתגובות הטוקבקיסטים הערבים, באתר האינטרנט של ערוץ הטלוויזיה “אלערביה”, תחנת סעודית, המתחרה ב”אלג’זירה”, המשדרת, כזכור, מקטר, ונמצאת בבעלות חלקית של ממשלת קטר. בטוקבקים, בעילום שם, מרשים לעצמם הגולשים הערבים להביע את דעתם האמיתית.
הרוב, אני חייב לציין, מתנגד לביקור, אם כי לא הופך את השולחן. רבים מכנים זאת “בושה”, “בגידה” והיו כאלה שכתבו: “על מה פרס הולך להרצות באוניברסיטת דוחה? על טבח קאנא, ומה נלמד ממנו?”.
“איפה החרם הערבי?” תהה אחד, ואחר מבקש מעכשיו לקרוא לקטר: “קטראל”, והמקומיים בקטר הם מעתה: “קטראליים”. “מי שעושה שלום עם ישראל, אוייבת האסלאם, צריך להיעלם מהמפה”, ציין אחד, ושני הוסיף: “אנחנו בכלל לא יודעים איפה קטר על המפה. זו מדינונת ואין לה שום זכות לעשות זאת.”
אך יש גם שבירכו על הביקור. אחד מתוניסיה כתב: “כל הכבוד לקטר. היא מראה לכולנו את הדרך איך לקבל את האחר, ושני הוסיף: “כל הכבוד לקטר היקרה! אתם מדינה מקסימה של אהבה ושלום וידידות. אני אוהב אתכם קטרים!”
ואחרים, בעמדת אמצע, כותבים: “לפחות הם לא משקרים, ועושים הכל בגלוי, לא כמו המנהיגים הערביים האחרים”.
“ברוך הבא, מר פרס, בכל מדינות ערב” סיכם אחד, “זהו אדם הנאמן לארצו, ההיפך ממה שעושים המנהיגים הערביים בארצותיהם, המתעמרים בעמיהם באמצעות רעב, עוני ודיכוי, והשומרים את העושר בארצותיהם רק לקרובי המשפחה שלהם”.
