אמנות ההתקפה הנגדית – וחוקי נירנברג של יהודי מדינות ערב, שנחשפים

(המסמך המקורי, בנוסחו האנגלי)

הכותרת: נוסח חוק שנוסח בידי הועדה המדינית של הליגה הערבית:

1.     
החל מ(תאריך) כל האזרחים היהודיים של (שם מדינה) ייחשבו כחברי המיעוט היהודי של מדינת פלסטין והם יצטרכו להירשם אצל רשויות מחוז מגוריהם, שם ימסרו את שמם, את המספר המדויק של בני משפחתם, כתובותיהם, את מספרי חשבונות הבנק שלהם ואת הסכום המופקד בהם. את ההליך הזה יש לקיים תוך שבעה ימים.

2.     
החל מ(תאריך), חשבונות בנקים של יהודים יוקפאו. כספים אלה ינוצלו בחלקם או במלואם כדי לממן את תנועת ההתנגדות נגד השאפתנות הציונית בפלסטין.

3.     
החל מ(תאריך) רק יהודים שהם נתינים של מדינות זרות ייחשבו כנייטרלים. דבר זה יהיה כרוך או בחזרתם אל ארצותיהם, תוך דחייה מינימאלית, או שייחשבו ערבים, ויהיו כפופים לשירות פעיל בצבא
הערבי.

4.     
יהודים שיסכימו לשירות צבאי פעיל בצבאות הערביים או שישימו את עצמם לשירות צבאות אלה, ייחשבו כ”ערבים”.

5.     
כל יהודי שפעילותיו יגלו שהוא ציוני פעיל ייחשב כאסיר פוליטי שייאסר במקומות מיוחדים לצורך כך. אמצעיו הכספיים, במקום שיוקפאו, יוחרמו.

6.     
כל יהודי שיוכל להוכיח שמניעיו הם אנטי-ציוניים יהיה חופשי לפעול כרצונו, בכפוף לכך שיצהיר על נכונותו להצטרף לצבאות הערביים.

7.     
האמור לעיל בסעיף 6 אינו מתיר ליהודים אלה להתחמק מסעיפים 1 ו- 2 של חוק זה.

לא מדובר כאן בחוקי נירנברג לסימון היהודים באירופה, לגזילת רכושם ולגירושם הכפוי, מדובר כאן על חוק שהתקבל והוצע לשליטים הערביים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. זה הגורל שמדינות ערב גזרו על אזרחיהן היהודים, ובמובנים רבים גם הגשימו.
לא בריחה היתה כאן אלא סימון, בזיזה וגירוש כפוי, נגד אוכלוסיה אזרחית לגמרי, בלי שום אקט מלחמתי, כפי שהיה לעומת זאת בארץ ישראל עם האוכלוסייה הערבית שנלחמה עם נשק לצד צבאות ערב הסדירים, כנגד היהודים.

(תמונה:אימאג’בנק/gettyImages)

המסמך הסודי הגיע אל הקונגרס היהודי העולמי, ובינואר 1948 הציג הקונגרס את המסמך הזה של הליגה הערבית בפני האו”ם, בפנייה דחופה לעזרה, להגנת היהודים. אך נשיא המועצה לכלכלה וחברה של האו”ם, הנציג הלבנוני באו”ם, שארל מאלכ, סירב לדון בעניין. מאמר מוסגר: שנים אחר כך, בשנת 1984, יצא לי לפגוש באופן סגור את שארל מאלכ (1906-1987) בביתו הפרטי, שבהרי המתן בלבנון. יחד עם עוד כמה פרשנים לענייני ערבים ישבנו בגינת ביתו המפואר ודרשנו הסברים לגישתו האנטי ציונית ואפילו אנטישמית. “ללבנון אין ברירה, היינו חייבים ללכת עם הקו הערבי” טען בפנינו מאלכ הנוצרי, שנוצריותו מחייבת אותו להיות אנטי-ישראלי עוד יותר מן המוסלמים.

כמו היהודים בחוק הטיהור האתני, גם הוא כנוצרי היה מחוייב להוכיח את נאמנותו ל”עניין הערבי הפלסטיני.

פרסום ראשון (ויחיד עד כמה שידוע לי) בזמן אמת של חוקי הטיהור האתני הופיע ב”ניו יורק טיימס” ב- 16 במאי 1948, כאשר העיתון חשף בכותרת הראשית שלו, “יהודים בסכנה חמורה בכל הארצות המוסלמיות” את פרטי החוק המחריד המוצע בידי הליגה הערבית, עבור משטרים הערביים:

       Text of a
law drafted by the Political Committee of the Arab League which was intended to
govern the legal status of Jewish residents of Arab League countries. It
provides that beginning on an unspecified date all Jews except citizens of
non-Arab states, would be considered ‘members of the Jewish minority state of
Palestine.’ Their bank accounts would be frozen and used to finance resistance
to ‘Zionist ambitions in Palestine.’ Jews believed to be active Zionists would
.be interned and their assets confiscated