הלירה הלבנונית צוללת בקצב של 1,000 לירות כל יום לעומת הדולר, והשער עומד על 28,000 לירות. מצב זה עצר את הכלכלה ה”לבנונית”, ואלפים בורחים מן הישות הזו. כל יום מבקשים 8,000 איש להוציא דרכון, ומשרד הפנים הלבנוני, שאינו מתפקד, לא עומד בלחץ. כל מי שהוא חזק – בורח.
בינתיים, כיוון שאינם יכולים לממן את הסעת ילדיהם באוטובוס לבית ספר, והאוטובוסים גם הפסיקו את הקווים, תושבי הכפרים מרכיבים את ילדיהם על חמורים לבתי הספר. בפועל, לבנון חזרה לפחות מאה שנים אחורה. ככה זה נראה שם בראשית ימי הציונות. אבל איפה ישראל, ואיפה אלה:
תושבי ישראל הערבים צריכים להניף את דגל ישראל כל יום, ולשיר כל בוקר את ‘התקווה’. בזכות מדינת היהודים הם חיים ברמת החיים הגבוהה ביותר האפשרית במזרח התיכון, באחת המדינות המוצלחות בעולם. אך לנציגיהם יש רק טענות ושנאה.
גם השבט המומצא ביו”ש חי בזכות ישראל, שכן מאות אלפים עובדים בישראל, והיא עצמה מעבירה לרשות הטרור ברמאללה חצי מיליארד שקלים כל חודש. ה”לבנונים” חולמים על תנאים כאלה, אפילו בעזה. “כיבוש”? הלבנונים היו חולמים על כך. אלה על החמורים זכו בשלטון ישראלי נאור בדרום “לבנון” במשך 18 שנים, אך הם גירשו אותנו משם. אז בבקשה, לחמורים.
