ככלל, אני לא מסוגל להישאר במקום של בינוניות. היה נהדר אם היינו יכולים לחלץ אנשים מבינוניות, אך ברוב המקרים מה שקורה הוא, שהם מדביקים אתכם בדפוסי ההתנהגות שלהם. במקום שאנחנו נמשוך אותם למעלה, הם מושכים אותנו למטה. במשחק הכוח, לאנשים שאתם מתחברים אליהם יש השפעה רבה עליכם, ולמחלות מדבקות מן הסוג הזה יש, כידוע לכולנו, פתרון אחד: ריחוק. ראינו זאת גם בבינוניות ה”אקדמיה” בישראל (חברה ורוח), ובבינוניות העסקנים המפלגתיים.

אין כיום ב”תקשורת” בישראל, לא זו משמאל ולא זו מימין, שום כלי תקשורת שמרים אתכם למעלה. זו עדת תרנגולות מקרקרות ומתגעשות עם צרחות באולפנים, כמו גם בין המילים הכתובות, ובכל אלה הרבה בינוניות, שאינה מביאה לכם שום ערך. אני לא צופה בהם, לא שומע אותם, ולא קורא אותם, כי הם עוד עלולים להדביק אותי, חלילה. גלי צה”ל? את מי זה בכלל מעניין, ומי עוד מקשיב ל”גלי רדיו”? מה, אנחנו בשנות השמונים של המאה הקודמת? עדיף שידורי מורס. 

ג’יפלאנט, לעומת זאת, הוא סיעור רגשות ומוח של ניתוח חדשותי באיזמל חד, עם היסטוריה, מוזיקה, תרבות, ציור, קולנוע, ספרות, אסטרטגיה, שפות, ציונות, וידע- כבר 15 שנים. זהו האתר שנותן לכם ערך, על כל משמעויות המילה.

ולכן, ב”עיתון” הפרוגרסיבי “ישראל איום” צריכים להודות לנו, שאנו בכלל מנתחים את חלון הראווה הבינוני שלהם, עמוד אקראי, שאין בו כלום:  

חשש: חזרנו ל”חשש בישראל”? חשש של מי, של הכתב? של העורך? של ישראל איום? קיים גם חשש ש”המהומות” (איזה מהומות?) יזלגו גם לחור שבאוזון. 

קוראים לשכונה – ‘שמעון הצדיק’, לא שייח’ ג’ראח. השתמשתם במונחי האויב? הוא ניצח. אז מה עושה שם הדגל למעלה? אפשר לקפל אותו.

ומיהם “גורמי הבטחון”? השומר בבית הספר של ילדי הכתב? ידיעה שמתחילה במילה “חשש” או “גורמי בטחון” – להתעלם. 

“חולשת ביידן”: “גורמי הבטחון” חזרו, ועוד אחד שהוא “לשעבר”, כנראה מי ש-היה שומר בבית הספר של ילדי הכתב. ומהו המידע הסנסציוני, המצדיק כותרת ראשית? כלום. 

“היסטוריה במפרץ”, נו, טוב… יחי המלך החדש. אולי שינסו שם פעם בלי מלך בכלל? גם זו אופציה.    

“סערת בית חולים העמק”: פניקה בכוס התה של אחיו של השומר בבית הספר.

“הצבא האדום”: נסיון לחידוד לשון עבש של הכותב, אפילו לא משעשע. הייתי אומר ששווה חצי שקל, אבל במקרה הזה, זה בחינם. ומה שבא בחינם – כנראה שאין לו ערך. 

צרור של “חששות”,”גורמים” עלומים, שספק אם הם קיימים, הערכות עוקם, ושום מידע אמיתי. איזה פספוס. מי שמרים את הצרור הזה מהריצפה? O sancta simplicitas. ובכלל, מי עדיין צורך את הדפים המצהיבים בימינו? אין עוד מקום לכרות מליוני עצים ביום עבור הניירות האלה.