כל השבוע החולף שמענו בוקר וערב, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונים על “פריצת דרך שהושגה בעסקה לשחרור גלעד שליט”, וכי “סוכנות הידיעות הפלסטינית רמטאן דיווחה שבפסגת שארם א-שייח’ יודיעו אולמרט ומובארק הודעה דרמטית על השגת עיסקה לשחרור מאות אסירים פלסטיניים כשלב ראשון”; “ועידות איזוריות” מיסתוריות רצו לכל אורך השבוע; וכו’ וכו’ . כל יום כמעט, מהבוקר עד הערב. דובר על איזו קלטת עלומה שהגיעה כבר, כך בלשון עבר, למשפחת שליט, שהיא עצמה, הקלטת, חלק מאיזו עיסקה נפלולית שכבר הושגה.
אני חייב לציין שהמערכת הביטחונית והממשלתית אצלנו דחתה מייד את גל השמועות, אך מי שהוביל את הפרסומים הללו אצלנו היו כתבים ופרשנים לענייני ערבים ופלסטיניים. אחד מהם פירט בתוכנית רדיו לפרטי פרטים כיצד נראית העסקה “שמתגבשת”, מתי יכריזו עליה, ועוד דמיונות מבית מטבחו של הברון מינכהוזן מרמאללה, לאסונה של משפחת שליט. אז מה קורה כאן?
יש כאן בעיה הרבה יותר חמורה ממה שנידמה.
כאשר אני הצטרפתי בשנת 1980 אל אנשי התקשורת המכסים עבור כלי התקשורת הישראליים את העולם הערבי, התמונה היתה ברורה מאוד. “תא הכתבים לענייני ערבים” מטעם אגודת העיתונאים, קיבל תדרוכים שוטפים מאנשי חיל המודיעין, והיחס היה של הכרת תודה עיתונאית על הסקירות שניתנו על העולם הערבי. ברור לכן שאותם עיתונאים דיווחו בדיוק ובמקהלה אחידה את מה שרצה המימסד הביטחוני שידווחו, ולעולם לא נידע האם היתה איזושהי מניפולציה במידע שנמסר.
אני נאלצתי לקבל את המשחק הזה, אך הרגשתי בו מאוד לא נוח. בשלב מסוים פרשתי מתא הכתבים הזה למשך שנים רבות, עד שחזרתי בשנות התשעים. את העצמאות שלי לא אהבו באגף המודיעין אף פעם. לא הייתי חלק מהמערכת, ולא שיקפתי את רצונותיה. הייתי עצמאי. גם כאשר חזרתי, הודעתי שמבחינתי אילו סקירות שנוספות על החומר הקיים, לא מחליפות אותו, ואני אחליט מה לפרסם, ומה לא. ברור שהגישה המימסדית והחנפה של התקשורת הביאה לקול אחד, ללא ביקורת עצמית. לא מדובר היה בפרשנות, אלא בעיקר במידע.
היום המצב הוא הפוך. הגישה שהייתי בודד בה לפני עשר ועשרים שנה, הפכה היום לנחלת הכלל, אם כי, למרבית הפרדוקס, לא השתנתה בכלל!
כיום יש דור חדש של כתבים לענייני ערבים שבזים-ממש למימסד הביטחוני שלנו, וגאים שהמקור הבלעדי שלהם לחומר הם…הפלסטינים. הם שותים בצמא את דברי הפלסטינים על מקורותיהם, כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים. לכאורה הם ליברלים ונאורים, אך למעשה הם לא טובים מהדור שקדם להם. להיפך, הם גרועים ממנו, שכן ב”אובייקטיביות” שלהם הם בסך הכל משרתים את האויב. הדור הקודם לפחות שירת את מדינת ישראל, וזה כבר ראוי בעיני.
כך קורה שהכתבים הללו בשטחים, לענייני הפלסטינים, איבדו הרבה מאמינותם, שכן הם מדווים את השקרים והמניפולציות שמפעילים הפלסטינים יום-יום, בטון נרגש ואוהד, מבלי שיזכרו שתפקידם להיות ביקורתיים וענייניים. עיתונאי חייב להיות ביקורתי תמיד למושא כתיבתו. מדוע רק בענייני ערבים אותם כתבים מעריצים את נשוא כתיבתם? הנה לכם ההטייה, והעיתונות שלנו משלמת מחירים כבדים על כך. מרבית הציבור כבר אינו מאמין בה, ולכן לא קונה אותה.
כך קרה שאותם כתבים דווחו לנו לפני שנה כי מובן מאליו שפתח ינצח בבחירות הפלסטיניות, שכן הם קיבלו תדרוכים ומניפולציות ממקורותיהם, דהיינו פתח, וכך קרה שגלעד שליט הוחזר השבוע מאות פעמים, למרבית הצער רק בדמיון ובמבזקי החדשות.
אני מצאתי את עצמי במצב מעניין, כאופוזיצינר ולכן גם אאוטסיידר נצחי. בשנות השמונים והתשעים אופוזיציונר למימסד הביטחוני, וכיום אופוזיציונר למקורות הפלסטיניים. כך זה צריך להיות. אני לא נאמן לאיש, אלא לאמת שלי. אני תמיד מתעקש להעביר כל מידע דרך הפילטרים הפנימיים שלי, ושלי בלבד. זו הסיבה שאתם קוראים כיום את האתר שלי, שכן רבים מרגישים שבמקומות אחרים מלעיטים אותם בדיסאינפורמציה, ואף אחד לא אוהב להרגיש אידיוט.
חמור מכך. אותם כתבים יודעים לעיתים שאין זו האמת, אך הם מחוייבים לדווח עליה, שכן אחרת לא יתנו להם להמשיך ולהיכנס לרמאללה או לעזה. זו סיטואציה חמורה, ההופכת את מרבית המדווח בנושא הפלסטיני לבלתי אמין, אלא אם כן הוכח אחרת.
יש להזכיר לטובה רק את אהוד יערי, שמראשית השבוע היה נחרץ בקביעתו ששום דבר לא סגור בנושא השבויים, ודבר לא צפוי להיות מוכרז בפסגת שארם א-שייח’, כפי שאכן קרה.
ומה אני הערכתי בפניכם, קוראים יקרים, בשיא גל הפרסומים על השיחרור הצפוי או-טו-טו? אני מרענן את זיכרונכם, במאמרי באתר שלנו, מיום 31 בדצמבר 2006.
אני קורא לכן לחשבון נפש רציני אצל הכתבים והפרשנים לענייני ערבים, שהענף עליו הם יושבים עקום כולו. יש מקום לפתח כללים חדשים של סיקור המזרח התיכון, של הפלסטינים, של מידת הביקורת והריחוק הרצויים, ושל יצירת אמינות.
אם לא ייעשה כך במהירות, את המחיר הכבד ביותר תשלם העיתונות שלנו, המאבדת יותר ויותר את הרלבנטיות שלה לחיים האמיתיים שלנו. זו קריאת השכמה אחרונה לתקשורת. אל תדחו את חשבון הנפש ואת יצירת הכללים החדשים, כי רק אלה יצילו אתכם מאובדן מלא של הציבור הישראלי, הקורא וצופה בכם בעל כורחו, אך יודע בדיוק מה הערך שלכם.
