מאת ד”ר גיא בכור
באופן מיקרי, כנראה, התפרסמו בתקשורת שתי ידיעות בו זמנית בשנת 1984: בכפר מארוני קטן בדרום לבנון, בשטח מצפון לרצועת הביטחון של צה”ל, נתגלה לפתע שפסל הבתולה הקדושה, שהיה מוצב שם במשך שנים רבות, החל להזיל דמעות של דם; ובחיפה נפוצה שמועה בין הנוצרים של העיר (בינתים לא מעט מהם כבר היגרו מכאן) כי מנקודה מסויימת בעיר התחתית ניתן לראות דמות של מלאך זוהר כאשר מביטים בשעת לילה אל נקודה מסויימת במורדות הכרמל. שתי הידיעות עוררו התרגשות בקהילות הנוצריות שם וכאן, ועניין רב אצלי.
אין זה המקרה הראשון שניסים מעין אלה קורים בדת הקתולית, והדבר מתרחש מידי פעם באירופה ובארצות הברית. צריך לזכור כי לבנון היתה אז בעיצומה של מלחמת האזרחים, וההתגלות הדתית עוררה אקסטאזה של ישועה מתקרבת. כיוון שהגבול בין ישראל ללבנון היה פתוח, וצה”ל נמצא ברצועת הביטחון, החלטתי לצאת ולבקר בדרום לבנון ובחיפה, לחזות במו עיני בשתי ההתגלויות הפלאיות ולחקור את טיבן.
היתה אז תוכנית בגלי צה”ל שנקראה “פלחים”, דהיינו שלושה פלחי 20 דקות, במתכונת תחקירי 20 דקות האמריקנית. ואכן נסעתי אז כאיש של גלי צה”ל לשתי המשימות שהטלתי על עצמי, לחזות בפלאות במו עיני. התוצאה היתה תוכנית ששודרה כמה פעמים, ואשר הנציחה את מה שאתאר להלן.
להגיע לחיפה היה קל. חיפשתי את הכתובת המדויקת שממנה אפשר למצוא את הנס, השעה היתה בין ערביים, ולא מצאתי. לא את הכתובת ולא את המלאך הזוהר. אני זוכר שפניתי לצעיר ערבי שהסתובב באיזור, ושאלתי אותו האם שמע על ההתגלות. בטח, ענה, כאילו שאלתי אותו את הדבר הטריוויאלי ביותר. הוא הוביל אותי כמה רחובות משם, ואז הצביע לעבר הכרמל. אתה לא רואה? הנה שם!!
לא ראיתי משהו מיוחד.
הנה! הנה! תסתכל!
ואכן, ראיתי כתם אור בוהק, לא ברור. זו היתה הההתגלות. כנראה יש צורך בהרבה אמונה כדי לראות גם את המלאך, אך לפחות ראיתי את ההתרגשות הכנה והמרגשת לכשעצמה של האנשים
להגיע לכפר בדרום לבנון היה קשה יותר. הייתי צריך אישור מן הממשל הצבאי, ואישור כזה לא הגיע. ביקשתי בדובר צה”ל, הפעלתי קשרים, אך צה”ל לא הסכים לאפשר לי להגיע לכפר עצמו ולראות את נס פסל הבתולה הבוכה.
לבסוף הושגה פשרה, אכנס לרצועת הביטחון, ושם, ליד בסיס של צה”ל אפגוש את מוכ’תר הכפר בו ארעה ההתגלות ואת האנשים המעורבים, וכך היה.
הגעתי ראשון, והמתנתי. לבסוף הגיעו גם האורחים הלבנונים. כמובן דיברנו ערבית. הם הראו לי את צילומי הפסל, כשעל לחייו פסים דקים של נוזל אדמדם שנראה כדם. יותר מכך, הם הגישו לי יריעת בד, שהיתה מוכתמת בנוזל אדמדם. זה הדם הקדוש, פסק המוכ’תר. הם סיפרו כי הכפריים ניגבו את פני הפסל, אך הנוזל המשיך לרדת בשעות הלילה. התופעה הביאה לנהירה של המוני מאמינים אל הפסל הקדוש.
כנראה עוררתי את סקרנותם, ואולי סתם חשבו שמי ששייך לרדיו הצבאי הישראלי כנראה יודע יותר מהם.
מה יהיה גורל הנוצרים בלבנון? שאל אותי המוכתר בפנים מודאגות. אז עוד לא למדתי את אמנות העידון המילולי, ולכן אמרתי לו את דעתי. לא יהיה טוב. הוא הביט בי בצער אמיתי, ולא אמר דבר. רק העביר את כף ידו על לחיי. בכך נסתיימה הפגישה. שנים אחר כך, בעצם עד היום, הצטערתי על כי ציערתי אותו בדברי.
מומחים שפניתי אליהם אחר כך לצורך התוכנית הסבירו לי שבעיתות מצוקה של עמים יש תמיד התגלויות כאלה, המעניקות תקווה, ולו לרגע. הנוצרים בלבנון היו אז, ויותר מכך כיום, במצוקה.
וכך, לא זכיתי אמנם לראות את ההתגלות בשני המקרים, אך לפחות הייתי קרוב אליה, עד כמה שהמזרח התיכון שלנו מתיר, וגם זה משהו.
