מאת ד”ר גיא בכור
לסיכום הסידרה, ומהי הטעות החמורה מכולן?
חוסר הנכונות להודות בטעות. ובכך שותפים כל הגורמים במזרח התיכון, גם אנחנו.
למרות שהפיגתם הערבי אומר “ההודאה בטעות – מעלה”, התופעה של ביקורת עצמית היא נדירה מאוד במזרח התיכון, ניתן ללקט אותה פה ושם בפינצטה, וגם זה נעשה בריסונים ובזהירות. בכלל הפונקציה של “מבקר” ממשלתי או אחר כלל אינה קיימת בעולם הערבי, והיא אכן בלתי הגיונית מבחינת כל השחקנים הפעילים שם: אם אילו המשטרים המהפכניים, המשטרים הפונדמנטליסטיים או המלוכניים. אין “מבקר המדינה” במדינות ערב. מבקרים מחמירים מידי עם עצמם וחברתם עלולים להיפגע או להיות מחוסלים. ביקורת כלפי העולם כולו? בודאי. ביקורת עצמית? לעולם לא. איך זה ייתכן, וכי אין רואים שם את ההידרדרות הקשה אליה נקלע העולם הערבי כולו?
אתן כאן דוגמה.
בשלוש השנים האחרונות מפרסמים חוקרים ערבים, היושבים בעולם הערבי את דו”ח “משאבי האנוש” של העולם הערבי, דרך מוסדות האו”ם. התוצאות מדהימות ומזעזעות כאחד. לאחר דו”ח כזה היתה אמורה לקום זעקה נוראה בחברה הערבית על השוליות, העליבות וחוסר העתיד שלה. כמעט שום דבר. אכן, נכתבו פה ושם מאמרים, אך החברה כולה קראה, משכה בכתפיה, והמשיכה הלאה כאילו כלום.
לדוגמה: בנתוני 2003 : התל”ג של העולם הערבי כולו שווה בערך לזה של הולנד. חינוך מדעי מתקדם כמעט ולא קיים. אין הישגים טכנולוגיים כלל. מספר הפטנטים שנרשמו בארצות הברית בין השנים 1980 ועד שנת 2000: 370 מן העולם הערבי כולו (ממצרים 6), ומישראל באותו זמן 7,652. מאז ישראל זינקה עוד, העולם הערבי רק נסוג.
הגירת המוחות מן העולם הערבי מואצת. מי שיכול – בורח למערב. רבע מכלל בעלי התואר הראשון בעולם הערבי היגרו אל המערב, וכך גם חלק גדול מבעלי תואר הדוקטור.
רק 18 איש מתוך 1,000 נחשפים למחשב בעולם הערבי, יחסית לממוצע הכלל עולמי של 78 לאלף. העולם הערבי מדפיס רק אחוז אחד מהספרים בעולם, חלק ניכר מהם הוא ספרי דת. למרות קיום 280 מליון קוראים ב- 22 מדינות, העולם הערבי כולו פרסם בשנת 1996 רק 1943 ספרי אמנות ותרבות.
ספרים מתורגמים נדירים מאוד בשוק הספרים הערבי. והנה הנתון המדהים: רק 10,000 ספרים תורגמו לערבית מכל שפה שהיא במאה השנים האחרונות, בעוד שזה מספר הספרים המתורגמים בישראל בשנה.
חדירת האינטרנט לעולם הערבי היא עדיין שולית. בשנת 2003 קצב החדירה היה 1.6% (!) בלבד, וכיום הוא לא גבוה בהרבה. זהו קצב החדירה הנמוך ביותר בעולם. בישראל הוא עומד על כ 70 אחוז.
הנה לנו דוגמה של חוסר תרבות של ביקורת. קמילת המשטרים הערביים? עריצות האסלאם הפוליטי, קריסת זכויות הפרט במרחב המזרח תיכוני? הרדיקליזציה שמקדמים ערוצי הטלוויזיה הלוויניים הערביים? ההתעקשות על מצב מלחמה עם ישראל, האנטי אמריקניות? רמיסת הנשים וזכויות המיעוטים? אכן, יש דיון בזכות ערוצי הטלויזיה הלויניים, אך אין ביקורת ממשית.
ניתן לאמר שדו”ח משאבי האנוש של העולם הערבי הוא בעצמו סוג של ביקורת, אך הדו”ח בשנתו הראשונה נסקר וכוסה בתקשורת, כיום הוא כבר דו”ח למגירות. שום מהפכה חברתית, פוליטית, אקדמית או כלכלית הוא לא חולל.
סוכנת השינוי המרכזית במזרח התיכון היא דווקא ישראל, על תרבות הביקורת העצמית המופרזת שלה. גם זו סיבה לאי הבנה תרבותית עמוקה בינינו לבינם: בעוד ששם כמעט ואין ביקורת עצמית, כאן כבר מדובר על הלקאה עצמית מופרזת, וזה מפליא את הערבים.
אצלנו צריך לבצע כאן הבחנה: אין מדובר בביקורת עצמית בונה, אלא בהלקאה עצמית הרסנית. אצלנו לא באמת רוצים שועדת וינוגרד תאתר את מחדלי המלחמה כדי לשפרם. אצלנו רוצים לראות את הקברניטים הפוליטיים על השיפוד.
ולכן בשאלות הגדולות באמת, גם אצלנו אין ביקורת עצמית ממש. יש הלקאה עצמית, אך לא הודאה בטעות. שישראלי יגיד טעיתי? לא הגיוני. למשל: מה הלקח שהפקנו מכישלון תהליך אוסלו? יהיו רבים אצלנו שיגידו עד היום, שהוא לא נכשל בכלל. מה הלקח שהפקנו מכישלון המלחמה האחרונה? מתהליך קבלת ההחלטות על פי אינטואיציה אצלנו? בחוסר הפרופורציה הבסיסי שלנו בחיים, בין אופוריה לדיכאון, שכולם מדומיינים? כל כך הרבה שאלות שאינן נענות, וכל כך הרבה יסוריים עצמיים והלקאה שלא לצורך.
טעותו הטרגית ביותר של המזרח התיכון שכאן איש אינו מודה בטעות.
לפרק הקודם: החיים במטריקס
מאמרים מקושרים: להכיר בטעות – מעלה
