מאת ד”ר גיא בכור
גדול עורכי הדין של מצרים ושל העולם הערבי, עלי שלקאני, הלך בימים האחרונים לעולמו בקאהיר בגיל מתקדם, ואתו הפסידה ישראל את אחד הידידים הגדולים והאחרונים שנותרו לה במצרים. שלקאני היה איש בעל עוצמה ומעמד במצרים, איש האליטה האמיתית, שמעטים ממנה התקרבו אי-פעם לישראל. סיפור חייו היה נפתל וסוער, והיתה לי זכות אמיתית להיות ידידו בשנים האחרונות.
מדובר באיש אליטה מובהק, אשר אביו, עבד אלפתאח שלקאני, היה ממייסדי לשכת עורכי הדין המצרית האדירה ונשיא שלה. זו לשכת עורכי הדין, אשר בנתה את המערכת המשפטית בעולם הערבי כולו. כבן של “באשה” מרד עלי באביו, והצטרף דווקא אל התנועה הקומוניסטית המצרית, שם הגיע לדרגת “המורה”, דהיינו מנהיג המחתרת, ובשל כך גם ישב בכלא אצל גמאל עבד אלנאצר. בשנות השבעים שב והחייה את משרד עורכי הדין שהקים אביו, וכיום זהו משרד עורכי הדין הגדול והחשוב בעולם הערבי. בנו של מובארק, ג’מאל, הוא אחד הלקוחות החשובים שם, כמו גם בנקים ומוסדות מכל רחבי העולם. פירמת שלקאני היא מתווך חשוב של העולם הערבי אל מול המערב.
עלי שלקאני היה אנטי-ישראלי מובהק, כמו ייתר ידידיו בשמאל המצרי, אך בשנות התשעים החל להתקרב לישראל, כאשר היה ממקימי “תנועת קאהיר לשלום”, יחד עם לוטפי אלח’ולי, צלאח בסיוני ואחרים, והם אף ביקרו מספר פעמים בארץ. הם פעלו במסגרת “תהליך קופנהאגן”, שיתוף פעולה ראשון מסוגו של אינטלקטואלים מעמי המזרח התיכון, לא רק מן הממשלות.
תפיסתם היתה אופיינית לאליטה המצרית הטרום-מהפכנית, והם ראו בישראל הזדמנות דווקא עבור ארצם, מצרים, לחבור מחדש אל העולם, לאחר הניוון שכפתה המהפכה הנאצריסטית על המדינה. את הקשר עם ישראל גזרו מתוך הפטריוטיות המצרית שלהם. אלא שאז פרצה אנתיפאדת שנת 2000, והתנועה הכה חשובה הזו, נבלמה מלמעלה.
עלי שלקאני נשוי לאחת הדמויות הפמיניסטיות החשובות במדינה, עו”ד מונא זולפיקאר (אגב, בתו של שחקן הקולנוע הנערץ, צלאח זולפיקאר), וביחד הם אחראים לכמה מן הרפורמות הפמיניסטיות החשובות במצרים, למשל, המאבק במילת נשים, וההקלה על נשים להתגרש ביוזמתן מבעליהן (“מוח’אלעה”). ויחד עם זאת אשתו, למשל, לא היתה מוכנה לדבר עם ישראלים, כפי שהדבר הוא בבחינת טאבו עד היום אצל רבים באליטה המקומית.
היתה לעלי ראייה חברתית עמוקה, איכפתיות ומחוייבות לארצו. עלי אהב את המצרי הפשוט, ובעצמו היה מצרי פשוט, למרות עושרו הרב. למרות שהיה לו תמיד נהג פרטי, הוא אהב להסיע את אורחיו בעצמו במכוניתו. היתה בו לארג’יות טבעית.
כאשר נפטר מנהיג תנועת השלום, לוטפי אלח’ולי בנובמבר 1999, שהיתי במקרה בקאהיר, ועלי הזמין אותי לטכס התפילה וההלוויה, במיסגד מכרם, מסגד גדולי האומה בקאהיר, יחד איתו. עמדתי שם במיסגד, לצד מנהל התפילה, שיח’ אלאזהר האדיר, סייד טנטאווי, וגדולי האומה, והבנתי כי במצרים הייחוס הוא הכל. ח’ולי היה מורד, אנטי מימסדי, קומוניסט, אך היה מן האליטה.
עלי שלקאני נעים ההליכות, הנדיב, תמיד עם חיוך ופנים קורנות הוא סוף תקופה. של מצרים שהאמינה בהשתלבות בעמי העולם ובכלל זה עם ישראל, של אמינות ודיוק, של השכלה רחבה ושל שכלתנות. זכור לי כיצד הבין את חשיבות האינטרנט כבר באמצע שנות התשעים, ואף הקים מחלקת אינטרנט במשרדו. כאשר מצרי איחר לפגישה תמיד היה אומר לי בהומור מתכוון: “בזמן המלך דברים כאלה לא היו קורים”.
אהבתי לקיים איתו דיונים משפטיים, על הקודקס האזרחי המצרי. זה הרי תחום הדוקטוראט שלי, וזה תחום מומחיותו. הוא היה גאה מאוד בקודקס האזרחי המצרי משנת 1949, למרות שמתח ביקורת משפטית על ד”ר עבד אלרזאק אלסנהורי, מנסחו. אהבתי מאוד להיכנס לספריה המשפטית של פירמת עורכי הדין. זהו אוסף המקורות הגדול ביותר, לדעתי, של המשפט בעולם הערבי.
שני רגעים קטנים, שאני זוכר איתו, מני רבים. כאשר ישבנו ב”מועדון הנילוס”, זהו מועדון פרטי-אריסטוקרטי לחברים בלבד, ולגברים בלבד, שם נוהגים שרי הממשלה לשבת, לאכול ארוחות צרפתיות עם מלצרים מהודרים, ולנהל את הפוליטיקה ואת המדינה (הוא היה אחד הבעלים), שאלתי אותו פעם על חייו כקומוניסט, ועל חייו כקפיטליסט. ניגוד כה גמור. הוא צחק ואמר: “מי שבצעירותו לא היה קומוניסט הוא רשע. ומי שנשאר קומוניסט הוא פשוט טיפש”.
ורגע נוסף. פעם, במשרדו, שבבניין פירמת עורכי הדין שלו, ברחוב מרעשלי 12, שבאי זמאלק, שאלתי אותו כיצד זה אדם כמוהו, נאור, יודע שפות, אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד, איש העולם הגדול, היה מתנגד כה חריף לישראל. הוא ולשכת עורכי הדין המצרית. ההגיון אומר שיתמוך דווקא בשלום שכרת הנשיא סאדאת.
ישראל? שאל אותי בתימהון, ואני זוכר זאת כאילו הדבר היה הבוקר, מה לי ולישראל? אנחנו שנאנו את הנשיא סאדאת, בגלל שורה של טעויות שעשה, בעיקר בשל הכנסת השריעה האסלאמית אל ספר החוקים. וחיפשנו מה יפגע בו יותר מכל, וזה היה כמובן השלום עם ישראל, ציפור נפשו. מה גם שכלשכת עורכי דין הנושא היחיד שהיה מותר לנו להפגין נגדו היתה ישראל…
מעלי שלקאני למדתי את הגישה הפונקציונאלית, שכל כך מאפיינת את יחס העולם הערבי אל ישראל.
מן הבחינה הזו לא רק ישראל הפסידה אדם גדול. קודם כל מצרים. ואנשים כמוהו הולכים ומתמעטים כיום במצרים. אך עלי שלקאני הוא גם תקווה עבורנו הישראלים ולקח תמידי: שאפילו את השונאים הגדולים ביותר בעולם הערבי, ועלי היה בעברו אנטי-ישראלי, ניתן בסופו של דבר להפוך גם לידידים.
עלי, היית אדם דגול, ולמדתי ממך הרבה. אנו נשתדל להמשיך את העבודה שבה התחלת, לטובת עתיד טוב יותר באיזור שלנו. תודה לך על הכל.
(זהו מאמר מורחב, למאמר שפרסמתי היום ב”ידיעות אחרונות”)
תעלומת האריות, ופתרונה
