מאת ד”ר גיא בכור
המצלמה מתקרבת על רקע מוזיקת הרקע: סצנה ראשונה: 1966, המודיעין המצרי, המוח’אבראת, שולט שלטון ללא מצרים על רצועת עזה, בשיטות הידועות של עינויים, דיכוי, הרעבה ומאסרים תכופים, כמקובל במזרח התיכון. ה”בעיה הפלסטינית” דוכאה קשות על ידי מצרים ומדינות ערב, שלא נתנו לערפאת ולחבורת הפתח שלו, בהם ראו אוייבים קשים, להרים ראש. עזה הכנועה צעקה “יחי השליט!” למושלים הצבאיים המצריים, שאחרי המכוניות שלהם היו רצים ברגל, אולי תיפול איזו לירה מזדמנת מאיזה כיס.
השמים מתקדרים, סצנה שניה: 1967, שלטון דימוקרטי ו”נאור” כובש את רצועת עזה, חייזרים חייכנים ומוזרים, שלא מענים, רק “יורים ובוכים”, נחת מהשמיים ברצועת עזה, שלטון שהכריז על עצמו כ”כיבוש נאור”, שבא לחנך את המקומיים, עם מימשל אזרחי, סיוע אזרחי, עם בחירות, מקים פרלמנט, תקשורת, מפעלים, ולא מענה עם כאבלים חשמליים.
“יחי השליט” (אלחאכם) המשיכו המקומיים הנבוכים לצעוק בשנים הראשונות, אבל הם כבר היו מבולבלים. בג”ץ התחיל להתערב בנעשה בממלכת עזה בלי להבין דבר, ארגוני “זכויות אדם” הסתובבו בשטח, באסם עיד יחד עם גדעון לוי כתבו לעיתון “הארץ” על מחנות הפליטים, כמה נורא הוא המצב, “ח’ירבת ח’יזעה”, ונשים ישראליות צדקניות לבושות תמיד בשחור, לימדו אותם שהם פלסטינים גאים. ארנה מֵר לימדה את ילדי הפליטים תיאטרון, ושיש להם תנועה לאומית פלסטינית; עבודה בישראל, שקלים, זכויות עובדים, וחוקי עבודה.
הצעירים התבלבלו, וכיוון שלא היה מי שיבלום עם עינויים, החל הטרור להתפרץ בשנות השבעים. ההורים שלהם המשיכו לצעוק “יחי השליט!”, אבל הצעירים כבר לא צעקו עוד. הם החלו להשתנות; בלבלנו אותם.
העובדה שהיה אצל מי להתלונן, בג”ץ, השטחים הכבושים, “הנחיות” היועץ המשפטי לממשלה, מה אתם יודעים, כל אלה ניתקו אותם מן העולם הערבי וממצרים, והפכו אותם למי שסמוכים על השולחן הישראלי. אנחנו ביגרנו אותם, הפכנו אותם לאלימים ולדורשים, כן, אנחנו עשינו את זה. גרמנו להם את הנזק הנורא מכל: ניתקנו אותם ממה שקורה בעולם הערבי סביבם, עד שהם התחילו לשכוח. הדור הצעיר כבר לא ידע איך מתנהגים המצרים לפלסטינים, כבר לא שמע על העינויים בחשמל, על ההיעלמויות הפתאומיות, על העובדה שאין לעולם אצל מי להתלונן. ככל שהיינו “נאורים” יותר, כך גברה אכזריותם של הפלסטינים ועלו דרישותיהם, וכך התנתקו מן המרחב הערבי סביבם.
המצלמה מתרחקת, סצנה שלישית: 2005-2010, עם ההתנתקות זרקנו אותם חזרה ובבת אחת, ללא הכנה, לחיקה של מצרים, הישר אל חדר העינויים של העולם הערבי, והפלסטינים שם נדהמו: אין עוד בג”ץ, גדעון לוי כבר לא מסתובב יותר ב”מחנות” בעזה, נעלמו “נשות המחסומים” לבושות השחורים, ובמקומם חזרו, אוי ואבוי, חדרי העינויים באל עריש, מכות החשמל, והעובדה שלעולם, לעולם אין אצל מי להתלונן. בשנים הראשונות הם היו בהלם: הדור הצעיר כבר לא ידע שככה זה באיזור שלנו. אם היו סתגלנים כמו דור ההורים שלהם, הם היו מחזיקים מעמד, אבל דור שלם ויותר, גדלו על בג”ץ והתקשורת הישראלית, על התרבות הישראלית שמותר להם הכל, ועכשיו נותרו לבד עם הנבוט המצרי… הם חשבו שמותר לפגוע במצרים כמו בישראלים, ועכשיו הם המומים!
“אבל לא ידענו שזה ככה“… ממלמלים בחמאס… “זה בניגוד להוראות בג”ץ”… מתבלבלים בג’יהאד האסלאמי… אבל את בג”ץ שטפו המים, והיועץ המשפטי, על הנחיותיו, נעלם עם הדיונות הנודדות של החוף.
“אז מה אומרים???” מחזיקים השומרים המצריים את הנבוט ביד, בכלא אלעריש. “חייתם בסרט… בג”ץ…חה, חה, חה, היועץ המשפטי לממשלה, ‘בצֶלֶם’, חה, חה, חה… אז מָ-ה אומרים??”
“יחי השליט (המצרי)!” צועקים בכירי חמאס כאיש אחד, אחוזי אימה, “יחי השליט!!”
והמים שטפו עשרות שנות כיבוש “נאור”, כאילו לא היו מעולם. “יחי השליט!”
מה עושים אותם אומללים שהתרגלו לשלטון “הלבן”, ובבת אחת נזרקו חזרה אל המציאות אותה כבר לא הכירו? בכך עסק סרטו עטור השבחים (1984) של הבמאי דיויד לין (כאן, בשיער הלבן, מבקר באתרי הצילום) “המעבר להודו”. הגיבור, ד”ר עזיז, חשב שהוא כבר בחברה אחת עם האנגלים הלבנים, עד שעלילת שווא הראתה לו מי הוא בדיוק, ולמה הוא שייך (בקטע הזה מושמעת המוזיקה של הסרט, שנכתבה על ידי מוריס ז’אר; וכל זאת על-פי ספרו של E.M. Forster. לין, ז’אר ופורסטר, שלושתם יוצרים גאוניים).
הביטו בה, בבטי אשקרופט, איך היא מציצה מן הרכבת, כאשר היא מגלה לראשונה את הודו, מוקסמת בתמימותה מן המזרח ומצבעיו, וזה המבט הראשון שלה את הודו. בטי אשקרופט היא אנחנו, ובסרט הזה (אתם תחליטו איזה) הכל נגמר, כמובן, רע מאוד. כאשר אתם מאזינים למוסיקה הנפלאה, דמיינו לעצמכם את החולות הנודדים של המזרח התיכון, שכיסו את הכל בעזה מחדש, כאילו לא היינו שם מעולם.
**
עו”ד מצרי הגיש השבוע תביעה לפרקליטות המדינה, בדרישה לעצור את ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הנייה, ואת שרי ממשלתו ומנהיגי חמאס, אם יעזו להיכנס למצרים, וזאת עד שלא יסגירו פיזית את רוצחי החייל המצרי אחמד שעבאן, שנהרג לפני כשבועיים על הגבול בין מצרים לעזה. העו”ד, נביה אלווחש, התייחס בתביעתו להודעת שר החוץ המצרי, שהשלטונות המצריים יודעים מיהם הפלסטינים שהרגו את החייל. “הנייה ובכירי הפלסטינים בעזה דחפו את המתפרעים לתקוף את מגדל התצפית המצרי, לעלות עליו, לרצוח את החייל המצרי, ולזעזע את הביטחון בגבול” כתב עורך הדין. שימו לב, כך פועלים המצרים כאשר חייל אחד שלהם נהרג, לא מאות כמו אצלנו במהלך השנים. אחד. הכל נעצר, עד שעניין זה לא ייפסק. במילים אחרות, בכירי חמאס הם כיום, מנועי יציאה מעזה, ומנועי כניסה למצרים. לא גלעד שליט יעזור כאן ולא המלל הנאור שלנו.
150 צירים בפרלמנט המצרי, כולם ממפלגת השלטון, קראו גם הם לעצור את “הרוצחים השפלים” הפלסטינים, וכי אל למצרים לסייע עוד לעזה, כל עוד עניין זה לא נפתר. “סבלנות מצרים פוקעת, שכן דם אחד מבניה נותר מופקר” הודיע חבר הפרלמנט בשם כל הצירים האלה, “על המיליציות בעזה להסגיר מייד את הרוצחים לידי הביטחון המצרי”. אתם מבינים, לא “חמאס”, לא “הבעייה הפלסטינית”, הכל נשטף כמו לפני 1967. “מיליציות פלסטיניות”. לא לאומיות פלסטינית, לא הזכויות שלהם, לא ארנה מר שתלמד תיאטרון, ולא ‘בצלם’ ולא באסם עיד לעיתון “הארץ”. “מיליציות פלסטיניות”, העתיד הוא העבר.
כמו כן דורשים הצירים התנצלות “כנה” מ”המיליציות” לעם המצרי ולממשלתו, התנצלות, שאני הייתי מוסיף, ועכשיו גם אתם מבינים, תיפַתָח, איך לא, במילים:
“יחי השליט“.
נרשמים – כ א ן
◄אני מבקש באופן אישי, ממי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לא לשכוח, ולחדש אותו. כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או – כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש, לחצי שנה, או לשנה-במחיר מבצע. ניתן להירשם – כ א ן.
זיכרו, החברות שלכם תומכת באתר.
◄אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה.
◄למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת – כאן.
◄אל תשכחו להיכנס גם לפורום Gplanet, הפורום המעניין ביותר באינטרנט הישראלי.
