משולחן השרטוטים של הטרור הפלסטיני. ומה היה תפקידו הפרדוקסאלי של אריאל שרון?
מוחמד דחלאן והמבחן הנורא. מהי סיבת הכישלון?
מאת ד”ר גיא בכור
מאז אמצע שנות השבעים נדהמים ישראלים מחדש אל מול הפער המכה בפרצופם בין מה שאומרים להם הפלסטינים בדלתיים סגורות, לבין מה שהם מצהירים מייד לאחר מכן בחוץ. אני אישית הייתי עד לכך בזמן שיחות טאבה מייד לאחר חתימת הסכם העקרונות בבית הלבן. בשיחות סגורות היו הפלסטינים בדרך כלל נוטים לפרגמטיות ולהבנה, שנסתיימו כאשר חזרו אל השיח הפנים-פלסטיני הפומבי. אם כן למה להאמין? התשובה נמצאת בסוף המאמר הזה, וזהו כלל ברזל בניהול נוכחי או עתידי עם הצד הפלסטיני.
באנאפוליס, בועידת פריז (7.5 מליארד דולר לרשות הפלסטינית! יותר מפי שניים מהתל”ג השנתי שלה) ובשיחות בין ראש הממשלה אולמרט לבין אבו מאזן, התחושה היא שיש על מה לדבר, וכי ישנו משא ומתן ממשי. זהו “הנשיא עבאס”, כפי שהוא מכונה בתקשורת העולמית. מתון, לוחץ ידיים וחייכן. הוא משדר תחושת עסקים, ויותר ממנו ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד. האמריקנים מתמוגגים ממנו: פרו-מערבי, רציונאלי, הנותן תחושה כי הכל פתיר. אילו הפלסטינים שבחדר הסגור. אחת הטענות המרכזיות לניהול משא ומתן עם אבו מאזן היא שתוכו כברו, דהיינו הוא אינו משתמש בכפל הלשון כמו יאסר ערפאת קודמו. האמנם?
היתכן ובמקביל ל”נשיא עבאס” קיים גם “היו”ר אבו מאזן”, שבולם את מה ש”הנשיא עבאס” מנסה לקדם? לצערי, זו תמונת המצב.
היום נשא “האח אבו מאזן”, כתוארו בפתח, נאום ברמאללה לרגל יום השנה ה-43 להקמת תנועת פתח. פתח הוקמה פעמיים: לראשונה באופן מחתרתי בכווית ב- 10 באוקטובר 1959 על ידי חמשת המייסדים (שאבו מאזן לא נמנה עליהם) ובשנית, באופן רשמי, ב- 1 בינואר 1965, אז לכאורה בוצעה פעולת הטרור הראשונה של הארגון נגד ישראל. דווקא הפעולה הזו נחלה כישלון חורץ.
מספר חוליות שהוקמו לצורך הפעולה הראשונה היו אמורות לחצות בחשאי את הגבול הישראלי, כדי לבצע בו זמנית פעולות חבלה במתקני המוביל הארצי. אך אבוי, הקבוצה שיצאה מרצועת עזה נעצרה כולה על ידי המודיעין המצרי שבוע לפני הפעולה, בעקבות החדרת שני סוכנים את תוך שורותיה. הקבוצות האחרות נחלו כישלון גם כן: הן יצאו מירדן, ונורו על ידי חיילים ירדנים. ואחר מבני הקבוצה, אחמד מוסא, נהרג בירי החיילים הירדנים. פעיל אחר, מחמוד חיג’אזי נתפס בידי רועים דרוזים ישראלים, והועבר לידי צה”ל. כל זה לא הפריע, כמובן, למיתולוגיה הפלסטינית לציין את “הניצחון” שהושג ב”פעולה מספר 1″.
והנה הנקודות המרכזיות בנאומו של היו”ר אבו מאזן היום, בנאום פומבי, תחת תמונת קודמו, יאסר ערפאת:
◄לא יהיה שום ויתור על שום פיסת אדמה בירושלים.
◄הפלסטינים לא יחתמו על שום הסכם בלי שחרור כל האסירים.
◄יתקיים משאל עם של בני העם הפלסטיני לפני הסכם עם ישראל.
◄יש לפרק את גדר ההפרדה.
◄יותר מחצי מתקציב הרשות הפלסטינית הולך לתושבי רצועת עזה.
היום בו נחטפה הפוליטיקה הפלסטינית
ניתוח:
אם לא יהיה שום ויתור על פיסת אדמה ממזרח ירושלים, משמעות הדבר פינוי כל השכונות היהודיות שהוקמו מאז 1967? האם ישראל רק משתעשעת אם כן ברעיונות בנוסח קלינטון, לפיהם שכונות יהודיות יישארו בריבונות ישראלית וערביות בריבונות פלסטינית?
שחרור כל האסירים? כל 10,000 האסירים, כולל אדריכלי האנתיפאדה, משלחי המתאבדים וכמוהם אלפי מחבלי חמאס? האם אבו מאזן באמת מתכוון לשחרר החוצה אלפי לוחמי חמאס, שילחמו בו? בנאום היום לא חס אבו מאזן על חמאס, זה אשר הרג היום חמישה מתומכי פתח ברצועת עזה, ופצע עשרות. “סרסורי הנשק“, הוא קרא להם, “מתחזי ההתנגדות“.
יתקיים משאל עם של “בני העם הפלסטיני” לפני הסכם עם ישראל? האם זה כולל גם את העם הפלסטיני ברצועת עזה? מי בדיוק ייתן לאבו מאזן לנהל אותו שם? האם לא ברור שהסכם כזה יידחה ברוב גדול, כמובן ברצועה ולהערכתי גם ביו”ש? אם כן, לשם מה להגיש ויתורים לפלסטינים, או בלשוננו המזוכיסטית “ויתורים כואבים”, כדי להידחות ולהתבזות אחר כך?
יש לפרק את גדר ההפרדה? כדי שתסריט הבלהות של שנים 2000-2003 של מחבלים מתאבדים המסתובבים אצלנו באופן חפשי יחזור על עצמו? של תחושת סוף הקיום העצמאי שלנו?
יותר מחצי תקציב הרשות הולך לתושבי עזה? זה חדש. כלומר ישראל פעלה במדינות העולם להגדיל את התקציב לרשות, כדי שזו תעביר יותר מחצי ממנו לעזה? לכאורה מועבר הכסף לתושבים, אך בפועל ישירות לידי הטרור החמאסי. מדוע? כי בכספים אלה פוטרת הרשות את חמאס מלהקצות תקציבים לעניינים הומאניטאריים ואזרחיים. את הכסף הזה הוא יכול לייעד לטרור ולהתחמשות.
אז למי יש להאמין, אם כן, לנשיא עבאס החייכן מטרקליני אנאפוליס ופאריז, או ליו”ר אבו מאזן המבטיח בעצם את המשך הסכסוך לעוד שנים רבות? למה שנשמע בחדרים הסגורים או להכרזות ולהתחייבויות הפומביות?
הנסיון מלמד שתמיד יש להאמין למה שנאמר בחוץ. זו ברירת המחדל, זו ההיענות לקריאת המכנה המשותף הרחב והמחייב, זו המחויבות של האינדיבידואל לנוכח הקולקטיב הכופה.
האם נרשמתם לקבל את המאמרים ישירות אל האימייל שלכם? הרישום קל ומיידי.
מחבלי פתח מוסרים את נשקם? עוד פטה מורגנה של חום יולי-אוגוסט?
אללי, הפתעות מתוקות כלענה
עשר הפתעות מתוקות כלענה
