מאת ד”ר גיא בכור
ב- 14 לספטמבר 1862 טיילה קבוצה של מטיילים אמריקנים ביפן. כאשר עבר במקום נסיך יפני הם לא פינו לו את הדרך, כפי שכמובן מתבקש, ומלוויו הסמוראים של הנסיך התנפלו על המטיילים בחמת זעם, והרגו אחד מהם.
התקרית הזו, שנקראה “תקרית נמאמוגי”, שינתה את העולם. אירופים התייחסו בבוז וזלזול אל היפנים, וכדי להעניש אותם על התקרית הפגיזו אניות הצי המלכותי הבריטי את העיר היפנית קגושימה. אלא שאז קרה דבר מוזר: יפן הפכה להיות בעלת ברית קרובה וחשובה של מדינות אירופה ושל ארצות הברית. הקיסר מצוהיטו (שכונה אחר כך מייג’י הגדול, מייג’י הכוונה “מואר”) השתלט על השלטון מידי האצולה והסמוראים, ובהוראת יועציו פתח את יפן לגמרי אל המערב. עד לתקופתו היתה יפן סגורה, ענייה, חלשה ופיאודלית. צעירים יפנים נשלחו אל המערב ללמוד מדעים, צרפתים הקימו צי יפני אדיר, חוק חינוך חובה הוטל במדינה, הבגדים המסורתיים הוחלפו בביגוד מערבי, והמוזיקה היפנית הוחלפה בכלים מערביים. האירופים שמחו על שיפן פתחה את שעריה לרווחה בפני הסחר שלהם. רק אחר כך הבינו האירופים שהשמחה היתה מוקדמת. כעבור דור אחד פנו היפנים אל המערב ואמרו: יש לנו עכשיו מה שיש לכם. עכשיו הספינות שלנו יוצאות אל העולם לחפש הזדמנויות וסחר, התותחים שלנו יירו על ערים שלכם, אם תעזו לפגוע באזרחים יפנים.
עם מותו של הקיסר (ה”מיקאדו”) מייג’י בשנת 1912 היתה יפן אחת המעצמות האדירות בעולם, צבאית, טריטוריאלית וכלכלית. היתה זו ברית של אינטרסים עם המערב, שכל כולה בנויה על שינאה אל המערב.
1. אנחנו בישראל לא הבנו עד היום כיצד רוכשים בעלי ברית, והגיע הזמן לעשות סדר באמנות הזו, משום שהיא חשובה. אנחנו חיפשנו תמיד את הנחמדים, הדומים לנו, אך אין זו המטרה כלל וכלל. בעל הברית המושלם לא אמור להיות חבר שלנו, בעל הברית המושלם אמור לתת לנו את מה שלא נוכל להשיג בעצמנו. יש לו את מה שאין לנו, והוא בדרך כלל אמור לעשות את העבודה המלוכלכת, גם מבחינתנו. בעל ברית אמיתי ויציב הוא בעל ברית של אינטרס, הוא מצפה מאיתנו לקבל מה שאין לו, ובתמורה יתן לנו את מה שאין לנו. אל תבלבלו זאת עם ידידות. ולכן, אם מבינים את התפיסה הזו, אם בעל הברית הזה הולך, לא קרה שום דבר, אין גם מקום להתאכזב. הוא כלי זמני, ככה זה בפוליטיקה העולמית, ומי שאינו מביא תועלת, אין לו עוד מקום.
2. אלא שאנחנו קשרנו את הבריתות שלנו עם רגשות. זו הסיבה מדוע כל כך התאכזבנו כאשר הצרפתים “בגדו” בנו והתקרבו אל העולם הערבי, או הטורקים לאחרונה. אסור להשתמש במילה הזו, בגידה, היא מטעה, משום שמדובר בבריתות של אינטרסים, ואלה משתנים.
מקוויאלי אמר לנסיך: הכוח של בעל ברית חזק יכול להיות מועיל ואפילו בבחינת מקלט. אך הוא עלול להיות מסוכן למי שיוצר בו תלות. זו הסיבה שאסור לשים את כל יהבנו בבעל ברית אחד, יהיה חשוב וידידותי ככל שיהיה.
שום דבר לא אישי, ובפוליטיקה העולמית אין מקום לרגשות כמו אהבה, נקמה או אכזבה. בעל ברית טוב אמור לתת לנו את מה שאנחנו לא יכולים להשיג לבד. מכאן יוצא שבעל הברית כזה יכול להיות מבחינה עקרונית אפילו משטר של רשע. הוא גם לא חייב לעמוד איתנו בקשר ישיר. האינטרס הוא העיקר, לא הרגש.
3. בדרך כלל לעדות קטנות או למדינות זעירות יש במזרח התיכון חוש חד למציאת בעלי ברית, הן הרי חייבות לשרוד. עכשיו ניתן להבין שאנחנו, למשל, היינו בעלי הברית הטובים ביותר של אסד. לא היינו ידידים, אך נתנו לו את מה שלא היה לו: לגיטימציה לשלוט. הוא נתן לנו את מה שלא היה לנו: שטח, שקט ולגיטימציה.
מאז 15 במרץ, אסד נלחם על חייו. האם יש לו בעלי ברית? בוודאי, אולי יותר מבעבר. לכולם סביבו יש אינטרס שיישאר, והוא יודע זאת. כיוון שהוא יודע שלבעל ברית צריך לתת משהו בתמורה, הוא אכן נותן: את הכורדים. זה כמה שבועות מתנהל סחר חליפין ער בין אסד לסובבים אותו, כלומר טורקיה, עיראק ואפילו איראן. הם ממשיכים לתמוך בו בשקט, והוא מסגיר להם מורדים כורדים. הם במקביל מסגירים לו מורדים סורים. עיסקת חליפין: אתה תסגיר לי את המתנגדים שלי, אני אסגיר לך את המתנגדים שלך. ארדואן, שביקר עכשיו במחנות “האורחים” (הטורקים לא יפלו לפח ה”פליטים”, כפי שאנחנו נופלים) על הגבול עם סוריה, יודע היטב שהמחנות מלאים משטרה חשאית של אסד. זה נוח לו. זהו סחר בבני אדם, שנוצר כתוצאה מחולשת אסד.
4. אך בדיוק מאותו כיוון ששומר על אסד, מסתנן גם נשק וציוד צבאי שנועד להפיל את אסד. מעיראק, לבנון וטורקיה זורם נשק לתוך סוריה, לחימוש המורדים הסורים ההולכים ומתארגנים צבאית. המשטרים סביב תומכים באסד, אך מאחורי הקלעים שומרים קשרים גם עם המורדים, אולי הם יהיו הברית החדשה? הרי ארדואן תמך בקדאפי, ועכשיו הוא מתהדר במורדים בלוב. ככה זה עם בריתות, אתם כבר יודעים, לפי האינטרס.
GettyImages
5. בינתים הולך ונוצר בתוך סוריה איזור, שבו המורדים שולטים, פחות או יותר. הוא נע מן העיירה רסתן, ועד לגבול המזרחי של המדינה, שם מרוכזים המורדים מן הצבא, לפחות כמה אלפים בודדים, עם הציוד הצבאי שלהם. אם ישראל לא היתה מחסלת את הכור הגרעיני בדיר א-זור, הוא היה עכשיו בשליטת המורדים. אין זו שליטה מוחלטת, והצבא פורץ אל תוך המובלעת המבולבלת הזו מידי פעם עם טנקים ואף מפציץ אותה מן האוויר במטוסים. בימים האחרונים היה הצבא עסוק בטיהור העיר רסתן, ודחיקת המורדים מזרחה.
זהו איזור בעל גיאוגרפיה קשה, דבר המקל על המורדים המסתתרים שם. חשוב מאוד לצבא לנגוס באיזור הזה ככל האפשר.
אלא שעם המהפכה של הקיסר מייג’י, נעלמו גם הסמוראים. כאשר הוקמו ספינות מלחמה אדירות, לא היה צורך עוד באבירים האמיצים עם קוד ההתנהגות הנוקשה, על סוסיהם ובגדיהם המשונים. הקיסר הבין: אם יישאר עם הסמוראים, יפסיד את המערכה העולמית, ולכן העדיף לדחוק אותם לשוליים. כן, ככה זה עם בריתות משתנות. הם כבר לא יכלו לספק לו את מה שלא השיג בעצמו. למען יפן האותנטית, הוא ראה דווקא בהם איום (מתוך “הסמוראי האחרון”). חדש דחק ישן, כדי שהישן ידחוק את החדש.
6. אל- רסתן היא עיר מעניינת, המעידה על מצבו הקשה של בשאר אלאסד חסר המזל. שוכנת 20 ק”מ מהעיר חומס, אל-רסתן זו היתה עירו של שר ההגנה הסורי המפורסם והוותיק של אסד אבא, הגנראל מוסטפא טלאס. עיר סונית ברובה, שבגלל שטלאס היה אחראי על הצבא עשרות שנים, הוציאה אלפי חיילים נאמנים לשלטון, שגם הגיעו לעמדות בכירות בצבא. הרסתנים היו ידועים בנאמנותם. כאשר טלאס פרש לגלמלאות, החליף אותו בנו, מנאף, בכיר ב”משמר הרפובליקה”, כוח העילית של הצבא הסורי, שנועד להגן על השלטון. אלא שרסתן מרדה עכשיו בנשיא, דבר שאמור מאוד להדאיג אותו. זו לא סתם עיר, זה היה מעוז נאמנות שלו. בשאר שלח בשבוע האחרון 250 טנקים אל העיר המורדת, ומטוסים הפציצו אותה מהאוויר, ללא הועיל. המורדים נסוגו אמנם מזרחה, אך העיר מתעבת היום את משטר העלווים יותר מאי פעם בעבר.
7. הצבא הסורי מתפרק בשוליים יותר ויותר, לפי עדות, דתות, איזורים ומיעוטים, כפי שקרה לצבא הלבנוני לאחר מלחמת האזרחים בשנות השבעים. כנופיות-כנופיות, גדודים, וחיילים פורשים. יש כבר את גדוד ח’אלד בן אלווליד המפורסם, שפרש כאיש אחד מן הצבא, והפך לגדוד של מורדים מחומשים, יש את “צבא סוריה החופשית”, צבא סלאח א-דין, צבא השבטים הסונים, ועוד כנופיות. הכנופיות מוצאות מקלט באיזור המסומן במפה, בנסיון נואש להשיג נשק ותחמושת.
8. כמה אירוני: סוריה הביטה מן הצד במלחמת האזרחים של לבנון (1975-1989). עכשיו לבנון מביטה מן הצד במלחמת האזרחים של סוריה. כן, זו כבר מלחמת אזרחים, שתימשך עוד זמן רב. טוב, זה המזרח התיכון, אף אחד לא עומד מן הצד, והלבנונים עסוקים בלהרוויח כסף במכירת ציוד צבאי למורדים הסורים.
9. סוריה בוערת, כל יום יש הרוגים, לעיתים עשרות ביום, אך עדיין אין מנהיגות מוסכמת של המורדים. קרועים לעדות שונות, סונים, כורדים, נוצרים-אשורים, שבטים ואיזורים, הם לא מסוגלים להחליט על מנהיגות משותפת. הטורקים עוזרים גם להם, לא רק לאסד, וחלקם מכונסים עכשיו באיסטנבול. יש נסיון לגבש מנהיגות, ואם זה יצליח, זו תהיה מהלומה נוספת לאסד. ארדואן מגשש גם כאן בחיפוש אחר בריתות אבודות: לפי סוכנות הידיעות הצרפתית הוא הציע, לכאורה, לאסד למנות ממשלה ששליש או רבע מחבריה יהיו מ”האחים המוסלמים”. הטורקים הכחישו את זה, ואסד לא יבצע זאת.
10. אבל בעלי הברית החזקים עדיין עומדים לצידו: איראן, רוסיה וסין, אלה לא יתנו לו ליפול במועצת הביטחון. ומה הוא נותן להם? השרה הנאמנה שלו, בות’יינה שעבאן, ביקרה זה עתה במוסקווה, והבטיחה שאם אסד עובר את המרד הזה, הנאמנות שלו לרוסיה תהיה מוחלטת. הוא יודע שהרוסים לא סובלים אותו, אבל הוא גם יודע שבריתות לא כורתים מאהבה. בעל ברית מושלם אמור לתת לנו את מה שלא נוכל להשיג לבד, ואת זה אסד יכול לספק להם: דריסת רגל יציבה במזרח התיכון.
והרי שלושת אלה גם יודעים שהיום זה אסד, מחר זה עלול להיות הם. אם הוא יפול, גם הם עלולים ליפול יום אחד בידי המון, הצמא לשינוי. הכל יכול להיות, והכל משתנה.
מעכשיו אל תתרגשו משום דבר, אל תתאהבו באף אחד בעולם, ולכן גם לא תתאכזבו. אלה כללי המשחק, וכמו שראינו לאחרונה במועצת הביטחון, גם אנחנו מסוגלים לשחק בו. אין זו ציניות, ואין כאן בושה. ומי שלא ישים את לבו לכך, עלול למצוא את עצמו מופתע לרעה, כמו האירופים מול יפן החדשה.
