הסוד של מפח הנפש הישראלי

שימוש נכון בכוח

פחות הוא יותר


מאת ד”ר גיא בכור

יכול להיות שיש דמיון מעורר תדהמה בין התנהלות הימין הישראלי לבין השמאל בישראל? יכול להיות ששניהם פעלו בדיוק באותה התנהלות משברית, עד לסוף הנורא? יכול להיות שמלחמת לבנון הראשונה ותהליך אוסלו, למרות שזה קשור לימין וזה קשור לשמאל – הם בעצם אותו דבר? אם תרצו, זו הוכחה שאנחנו עדיין אותו עם, ויש לנו מכנים משותפים שרירים וקיימים. בשני המקרים הפגינו מנהיגינו אי הבנה מזעזעת של המזרח התיכון. בשני המקרים שילמנו, ואנו עדיין משלמים, מחירים נוראים.

שלב א’:   ההבטחות

כאשר נפתח הקשר החשאי בין ישראל לבין הנוצרים המארונים של לבנון, הכל נראה מבטיח, אולי זו ההזדמנות של ישראל לשכנים ידידותיים. לשלום, לקשרים איזוריים. אלא שהיתה זו מלכודת אליה נכנסנו בעינים פקוחות. מטרת המארונים היתה למשוך אותנו לעומק לבנון, כדי שנחסל עבורם את אש”ף, ונכתיר אותם מחדש כאדוניה של המדינה. במילים אחרות הם ביקשו את הבלתי אפשרי, שכן הם היו כבר כוח עדתי נסוג בתוך לבנון. ישראל מבחינתם היתה ההצלה האחרונה.

גם אש”ף ביקש להיתלות עלינו כדי להציל את עצמו. ערפאת כבר היה זרוק בתוניסיה, לאחר שהימר לא נכון על סדאם חוסין וסעודיה ניתקה לו את צינור אספקת הכסף. ערפאת שלאחר האינתיפאדה הראשונה כבר ראה דור חדש של מנהיגות בתוך השטחים, וראה את הזינוק של חמאס, והוא ביקש דרכנו להציל את עצמו ואת בני דורו. הוא ידע שעוד כמה שנים בתוניסיה, וההיסטוריה תשכח אותו, כמו ששכחה את קודמיו, המופתי חג’ אמין אלחוסייני ואת אחמד שוקיירי, מייסד אש”ף. אוסלו מבחינת ערפאת היתה המהלך נגד ההיסטוריה, נגד ירידת התנועות הלאומיות ועליית האסלאם הפוליטי. היתה זו מלכודת היסטורית מבחינתנו.

בשני המקרים ישראל היתה הכלי אצל הצדדים הערביים, לא המטרה. גם המארונים וגם הפלסטינים שפעו הבטחות וחיזורים בשלב הזה, והישראלים האמינו.

שלב ב’:  התלות

ישראל בתמימותה נתלתה בפרטנר הערבי, אם זה הלבנוני או הפלסטיני, עד כדי יצירת תלות. כל סדר היום שלנו השתנה בהתאם, ולא הבנו שבסך הכל משתמשים בנו לצרכיהם שלהם. כל תפיסת הביטחון, החוץ והפנים שלנו השתנתה, באותו רגש שהרטיט אותנו, כי הנה סוף סוף אנו לקראת סיום הסכסוך שלנו עם העולם הערבי, מבלי שנרגיש כי במו ידינו אנו הולכים להמיט על עצמנו אסון.

כל כך קיווינו, כל כך האמנו, שכיסינו את עינינו מלראות את המציאות כמות שהיא, כמו אותה עלמה המייחלת לאהבה, אולי בכל מחיר (בוידאו).

שלב ג’:  הבגידה

מה ביקשנו בסך הכל? שהצד הערבי יעשה חלק מן העבודה עבורנו ואיתנו, ואולי כאן היתה הטעות, שכן פייר ג’מאייל, מנהיג מפלגת הפלנגות לא התכוון מעולם להילחם באש”ף, ואכן הרגע הזה מעולם לא הגיע (להוציא טבח סברה ושתילא, שבו לוחמי הפלנגות לא נלחמו באש”ף אלא בתושבים פלסטיניים כמעשה נקם על רצח מנהיגם, בשיר ג’מאייל), וערפאת מעולם לא התכוון להילחם בחמאס, ואכן הוא מעולם לא עשה זאת (להוציא תקרית אחת, לא מכוונת), בודאי לא עבור ישראל. בשני המקרים אנו עמדנו פעורי פה כאשר צה”ל כבר הגיע לביירות, והגיע רגע החבירה עם המארונים, ואלה התנערו מהבטחם כאילו כלום. או כאשר הבאנו לפה את כל המימסד הנודד של ערפאת לדורותיו, ועמדנו פעורי פה כאשר הפלסטינים התנערו מהבטחותיהם להקים מימסד, משטר ורשות חזקה. אך, כמה כואב הוא רגע הבגידה.

שלב ד’:  נישאים ברוח

מדהים, אך בשני המקרים לא אפיינו בזמן את רגע הבגידה, כלואים בסבך הקונספציה שבנינו במו ידינו. הקונספציה ההזויה שבנינו שלטה בנו, במקום שאנו נשלוט בה. כך תמיד איבדנו שנים (במקרה של לבנון: 18 שנים, אוסלו: כעשור שנים). חמור מכך, ברצותם להגן על מעשיהם התחפרו מבצעי כל מהלך עמוק באדמה, וכך הלכה הקונספציה והעמיקה. אם תשאלו את שמעון פרס, הרי אוסלו הוא מוצדק בעיניו עד היום (התעמתי אותו לא מזמן, ואכן כך הוא סבור עד היום). אריאל שרון היה בטוח עד למועד מחלתו כי מלחמת לבנון על כל שלביה התנהלה כשורה.

שלב ה’:  מפח הנפש הלאומי

מעל 1,000 הרוגים ישראלים במלחמת לבנון, מעל 1,000 הרוגים ישראלים כתוצאה מאוסלו, מצב הרוח הלאומי בשפל המדרגה, עד כדי דיכאון לאומי. זה המחיר שגבו מאיתנו שתי הרפתקאות הפוכות לכאורה, אחת צבאית ואחת פוליטית, ושתיהן התיימרו להביא לשינוי ה מזרח התיכון כולו. בשני המקרים נפלנו חזק, ועד היום אנו מלקקים את הפצעים, נבוכים לאן נישא את פנינו.

אם כן, אולי מספיק כבר עם האג’נדות הרות הגורל, שזעזעו שלא בטובתנו את המזרח התיכון עד לשבר הגדול ולטרגדיה? אולי הגיע כבר הזמן לזרום עם המזרח התיכון ועם האירועים שלו, במקום להתיימר כל העת לשנות אותו ובכך לקומם אותו נגדנו? אולי הגיע הזמן לא ליפול למרה שחורה כל עשור לאחר תקוות ואהבות שווא למיניהן?

נכבה שנייה

החיים במטריקס