◄מלחמה זעירה
מאת ד”ר גיא בכור
קינה. העולם הערבי מקונן מרה בימים האחרונים, במאמרי הפובליציסטים, בטוקבקים, בכותרות העיתונים, בקריקטורות, ברחוב. בכל מופיע המוות, החורבן והייאוש העמוק. “להתראות פלסטין, שלום לך עצבות” מלהטט הכותב הלבנוני נסים דאהר ביומון הבינלאומי “אלחיאת”, כפרפראזה לספרה של פרנסואז סאגאן (1935-2004) “שלום לך עצבות”. “החלום שלנו נחטף ומת. אתם, אנשי חמאס, הטלתם עלינו יאוש”.
אפילו נפילת עיראק הגדולה לא עוררה כזו תגובה רגשית קשה. חשיפה כה טראומטית של עצבים רגישים. יש להבין כי רעיון “שחרור פלסטין” או “הבעיה הפלסטינית” היה הנושא האחרון שהעולם הערבי יכול היה להתאחד מאחוריו, וגם זה קרס עכשיו ברעש נורא. “פלסטין” היא נושא שכל ילד בעולם הערבי גדל וגודל עליו, בנראטיב הקבוע שהיהודים רשעים והפלסטינים צדיקים ונגזלים, והנה הנראטיב הזה מתהפך. יש גם ערבים מרושעים, ועוד איזה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאמרים הערביים. זו מהפכה, כאילו נפלו השמיים על העולם הערבי. לא על הפלסטינים הם מקוננים אלא על אובדן אותה פלסטין הדמיונית, זו שהם המציאו קודם כל עבור עצמן. ואם אותה פלסטין נגמרה בצורה המבישה הזו, האם משמעות הדבר שהם חיו באשליות? בהונאה עצמית? זהו אם כן מסע לוויה שהאינטלקטואלים הערבים פתחו בו. לא את פלסטין הם קוברים, אלא את עצמם.
בחלום הערבי לאותה “פלסטין” מדומיינת היה תפקיד היסטורי מכונן: לגרום לאיחוד הערבים. להביא לאחדות מיוחלת, אשר בתורה תביא לאושר ערבי גדול, והנה פלסטין נפלה שדודה בידי הערבים, ומשמעות הדבר שאושר אישי לכל אזרח ערבי וערבי לא יהיה עוד. הערבים גורמים לכך שהם לא יהיו מאושרים, לא ישראל, לא ארצות הברית.
יש לכך לקחים קשים וכואבים. למשל, שהלאומיות הערבית, הפלסטינית או האחרת, מתה גם היא, אותה לאומיות שהעולם הערבי כה התאמץ לבנות, ונכשל. “במו עינינו ראינו בטלוויזיה כיצד הרעיון הלאומי, המדינה, קרסו בבושת פנים, עירומים, מרימים את ידיהם, עלובים ומושפלים”, כתב נסים דאהר בצער אמיתי על כניעת אנשי פתח, ובאוויר מרחפת השאלה: יכול להיות שכל רעיון הלאומיות הערבית, שנולד לפני כמאה שנים – היה רעיון חולף, ארעי, בתוך מאות שנים של אסלאם? ההיתה הלאומיות הערבית בבחינת זמן אבוד?
ואכן, לקינה סיבה עוד יותר חמורה ועמוקה. בעולם הערבי יודעים היטב כי מה שקורה היום באותה “פלסטין”, עלול לקרות אצלם מחר. אין זו רק קינה, זו בהלה.
האינטלקטואל המצרי מאמון פנדי דימה את נצחון החמאס בעזה לווירוס מחשבים אשר עלול להרוס את כל העולם הערבי. “על הערבים להבין שהאמירות של חמאס הוא מודל שהקנאים האסלאמיים מעוניינים להפיץ בכל ארצותיהם”, כתב ביומון “אל-שרק אל-אוסט”. “אם נדמה את 22 מדינות ערב ל- 22 קבצי מחשב, וכאשר וירוס קטלני תוקף את אחד הקבצים האלה – אזי או שהמתכנת ימחק את הקובץ ואיתו את הווירוס, או שהווירוס הזה יעבור לכל הקבצים, וכתוצאה מכך יהרוס את המחשב כולו. אנו ניצבים מול מקרה של וירוס מסוכן בדמות ‘האמירות של חמאס’. את הסימפטומים של המחלה כבר התחלנו לראות במקרה של חיזבאללה בלבנון, ואנו רואים מקצת ממאפייניו במצרים ובאלג’יריה. זאת במיוחד מאחר שווירוס האם – האחים המוסלמים – קיים מאז ומתמיד במצרים”. כותבים ערביים אחרים דימו זאת אפילו לתופעה סרטנית.
ובכן, האם רואה בכך העולם הערבי סיבה לתקן את עצמו? למתוח ביקורת על עצמו ועל דרכי התנהלותו? להוביל לכוון פוליטי או חברתי חדש? לאיזו התחדשות? לא ולא. המשמעות היא הרמת ידיים. זו קינה על דבר שאין לו תיקון, ולכן האופציה היחידה הנותרת לאזרח ערבי בעל יכולת – היא להגר אל מחוץ לעולם הערבי ככל שניתן. ואכן, אם אפשר היה, העולם הערבי היה כבר מתרוקן מתושביו. זו קינה משתקת ולא מפרה. זו קינה על משהו שלא יהיה עוד.
הצער גם מקומם, שכן הערבים חשים שבמו-ידיהם הביאו לקריסה הזו. הרי הם עודדו ושילהבו את חמאס ולוחמיו, את “ילדי האנתיפאדה”, את המתאבדים, והנה הגולם קם על יוצרו. הפלסטינים לא רק חטפו את עזה, אלא את העולם הערבי כולו.
ולא פחות גרוע: הגולם הזה חיסל את הפלסטינים ואת כלל הערבים, ולא הצליח לישראל! עיד בן מסעוד אלג’הני, ראש מכון למחקרים אסטרטגיים בסעודיה פנה היום אל הפלסטינים מעל דפי עיתון “אלחיאת” ובחוסר סבלנות מופגן כתב להם: “הברירה בידיכם. אם תעדיפו להמשיך ולהלחם זה בה, עדיף לכם למסור את הנשק לידי ישראל, לחיות תחת שלטונה, ונגמור את העניין”.
