קשה לעולם הערבי לקבל את הידיעה שנשיא עיראק הגדול והמפואר, סדאם חוסין בכבודו ובעצמו, יוצא בקרוב להורג בתלייה. ברור להם שלא מדובר רק בסדאם חוסיין. זו סופה של תקופה. תקופה שבה הכל היה ברור: מי הטובים ומי הרעים, מי בחזית ומי בעורף, ועכשיו כל זה נמוג ואיננו.
עכשיו מבינים כולם עד כמה מלאכתו של סדאם חוסין היתה קשה. כיצד שלט ביד ברזל בשיעים ובכורדים, כיצד איזן את איראן וניטרל אותה, וכיצד שיקף במו שלטונו את תפארת השלטון הסוני במזרח התיכון. וכל זה נמוג עתה ונעלם בסופות החול של עיראק.
סדאם בנה תמיד על תפארתה של עיראק, ארץ המשוררים והגדולה הערבית, ותיאר את עצמו כשומר הסף של הסוניות במזרח התיכון, כמי שעומד מול הברברים הפרסים בשם הערביות, ואת זה העולם הערבי אהב לשמוע. הוא גם הוכיח זאת: מלחמה עקובה מדם של שמונה שנים, במהלכה נהרגו כחצי מליון חיילים עיראקים. רק היום, כאשר האמריקנים מנסים להנהיג את עיראק הם יכולים להעריך עד כמה סדאם חוסיין ידע לעבוד. הוא הצליח היכן שהם נכשלו.
עכשיו אנו מבינים כיצד איחד את העיראקים כולם נגד ישראל, כיצד הסית נגד ישראל ככלי, כפונקציה שלטונית. את זה בדיוק עושה אחמדינג’אד. כיצד אסף את המוני הערבים כולם מאחוריו בשם העניין האנטי-ישראלי ובשם המאבק בעד הפלסטינים, למרות שלא נקף אצבע עבורם. לא רק נגד ישראל הוא דיבר כל השנים אלא על שרידות משטרו. בהקשרים אחרים סדאם חוסין היה יכול להיות משענת חשובה של המערב נגד איראן, לו רק ידע לנהל טוב יותר את ענייניו מול ארצות הברית. פלישתו לכווית לא היתה מחוייבת המציאות, שכן בכך יצא נגד העורף הסוני עליו דיבר כל השנים, כך שבמו ידיו הרס את כל אשר בנה, עד להוצאתו למוות בקרוב.
העולם הערבי נחלק. רבים, רבים, מבכים את לכתו. את עיראק שפעם היתה אומה גדולה, שממנה יצאו המשוררים והסופרים הגדולים של הערבים, ארץ שני הנהרות האדירים, מסופוטמיה, בבל, ארץ הח’ליפים, שכיום נותרה מרוסקת, רצוצה ומדממת.
לכתו היא גם מותה של הלאומיות הפן ערבית, של מפלגת הבעת’ ושל עידן המהפכות הצבאיות, של העבר המוכר, הידוע והאהוב. מעתה הם יישארו עם העתיד הקר והמצמית של אסלאם פוליטי חסר רחמים בסגנון אלקאעדה, של חוסר יציבות נורא, של מוות ואלימות הולכת וגואה.
רבים אחרים שמחים על הוצאתו הקרובה להורג, בעיקר אם הם שיעים. אך גם הם יודעים שהוא היה אמנם רודן אכזר, אך בממלכתו היתה יציבות, ומי שלא היה מעורב בפוליטיקה יכול היה לחיות חיים טובים. אצל סדאם לא היתה דמוקרטיה, אבל היו חיים. היום יש דמוקרטיה אבל אין חיים.
עקבתי אתמול אחר תגובות הגולשים הערבים באינטרנט הערבי, לידיעה על תלייתו המתקרבת. רבים הביעו צער על כך. “היה שלום, יא אבו עודאי!” הם כתבו לו. לא עליו הם הצטערו: על עצמם ועל העתיד הקודר של המזרח התיכון, הממתין להם. “אפילו לאחר שימות ישאר סדאם בלבבות הערביים האציליים וייזכר כמנהיג ערבי אציל, שהגן על ארצו ועל עמו, אפילו שכרת הסכמי שלום עם אוייבי האומה”, כתב אחד, “יחי סדאם, ותחי האומה הערבית רבת התהילה. המוות לבוגדים ולאויבי האומה”, הוסיף, וביטא דעת רבים.
“صدام وان مات سيبقى في القلوب العربيه الاصيله قائدا عربيا اصيلا دافع عن بلده وعن شعبه ولو انه عقد صلحا مع اعدا الامه. عاش صدام وعاشت الامه العربيه المجيده والموت للخونه ولاعدا الامه“.
אכן, סדאם חוסיין היה דיקטאטור, הם יגידו, אבל הוא היה הערביות. מותו הצפוי הוא לכן, מבחינת רבים במזרח התיכון, גם מותה של הערביות. וזה מוות בהשפלה, השמור לבוגדים, מוות בתלייה. בקשתו האחרונה של סדאם היא למות ביריה. אם נגזר על הערביות, בסמליות הזו – למות, הוא רומז לאנשיו, לפחות עם תחושת כבוד עצמי. נראה אם תקבל הערביות-הסימבולית הזו חסד אחרון.
