הערבים נדרשים להכיר בישראל כמדינה יהודית? אפקט המראה האכזרי בעולם הערבי. ומה למדתי במשרדו של עמר מוסא?

מאת ד”ר גיא בכור

עד כמה שזה ישמע מוזר, למרות עשרות שנים של “שלום” עם מדינות כמו מצרים וירדן, החברה הערבית במזרח התיכון לא ממש הטריחה את עצמה לשאלה: מהי ישראל.

רבים לא טרחו כלל לדעת מי היא ישראל זו, מי מרכיב אותה, וממילא השלום איתה נתפס כעניין של הממלכה, של המשטר, של הממשלה (“אלחוכומה”), השלום נתפס כלא רלבנטי להמונים הערביים, מן הסדר-ממון קר בין השליט לאותה ישראל דמיונית, של קבלת סיני או כסף תמורות אותו שלום.

בודדים בעולם הערבי ראו ישראלי או יהודי בחייהם, וישראל נתפסה כצד האפל של הירח, במרחק אלפי שנות אור. המליונים בעולם הערבי לא הגיעו לכאן לא רק בגלל איסור המוח’אבראת, אלא משום שזה היה דבר לא מציאותי, דמיוני, הזוי.

ישראל נתפסה כמשהו ממלכת האופל והדמיון, מן מצודה שחורה ומתנשאת, שיש לו קיום מקומם רק בערוצי הטלוויזיה, לא מן העולם הזה. כמן ממלכת אטלנטיס אבודה, ולכן גם קל לשנוא אותה, שכן קל לשנוא מושג או אנשים אנונימיים, אך קשה לשנוא בני אדם, שאותם כבר מכירים.

אלא שעמדתה החדשה של ממשלת ישראל, הדורשת הכרה בשני חלקי הסיסמה: “שתי מדינות לשני עמים”, מעמידה עכשיו מראה מול החברה הערבית, בפעם הראשונה מעולם.

הצורך בהכרה בישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי מחייב אותם לקבל החלטה, להתייחס, ולהבין מהי אותה ישראל זו. האם יש עם יהודי? מרבית מנהיגי הציבור הערבי יגידו: בכלל לא, כמו שסבורים אבו מאזן או צאאב עריכאת. מקסימום יש דת יהודית ואולי תרבות. זו הסיבה שאבו מאזן מתקשר לברך רק בחג דתי כמו חג הפסח. יום העצמאות? לעולם לא! זה עם? מה פתאום.

אך כדי לקבל את המדינה שלהם הם יהיו חייבים להכיר בעם הזה, בזהות שלו, בתנועה הלאומית שלו, הציונות, להתחיל להתעניין בו באמת. במציאות, ולא בהזייה. אילו מטלות שלא נדרשו מעולם מן החברות סביבנו, ולכן היה זה שלום עקר וקר, עם משטרים בלבד, שסביבם אליטה כלכלית מצומצמת, של שואבי טובות הנאה אישיות.

נערך עכשיו דיון ראשון מאז הקמת ישראל בשאלה: האם ישראל קיימת, האם היא צריכה להתקיים, ועוד כמדינה יהודית. זו חוכמת הסיסמה “שתי מדינות לשני עמים“, כן, גם העם היהודי הוא עם, את זה יהיו חייבים לבלוע, בלי ההנחות והפשרות של אוסלו הכושל. מן הסיבה הזו ישראל חייבת לעמוד בכל מחיר על שני הצדדים של הסיסמה, כמו שעושה בחוכמה ראש הממשלה בנימין נתניהו.

להעמיד מראה מול מישהו זו תכונה מוסרית, לגישתי.  מדוע? משום שכך הערבים יבינו שלא התייחסו כראוי עד היום לישראל, אם התייחסו בכלל. אם ישנה דרישה שכזו, והם דחו אותה עד היום, מה זה אומר עליהם? שהם גזענים? לא מוכנים להכיר באחר? חיים במציאות מדומיינת? הם טענו שישראל היא דמיונית, ואולי הם הדמיוניים והלא מציאותיים? הרי הם טענו עד היום שישראל היא הגזענית, אך בדחותם את נוסחת העם היהודי, הם בעצם נחשפים כגזענים.. לא קל להם.

אנו כועסים בצדק רב, שהערבים אינם מוכנים לקבל אותנו, אך בעזרת אפקט המראה הם יבינו זאת לבד, לחרדתם. הם יבינו בצורה אמיתית כיצד הם פוגעים בישראל, ולכן גם בעצמם.

בכל מקרה המראה הזו מחייבת אותם להתייחס קודם כל לזהותם שלהם, האם הם מוכנים להכיר באחר? האם הם מוכנים למדינה שאינה מוסלמית במזרח התיכון? מהם גבולות הטולרנטיות שלהם?

אכן, אפקט המראה הוא אכזרי, ורק עכשיו, מעל 60 שנים אחרי קום המדינה, מתחיל התהליך החינוכי בעולם הערבי, וזאת באמצעות נוסחת שתי מדינות לשני עמים, במלואה.

ומהי ישראל זו? עד היום ידעו שיש בה יהודים, מן יצורים מוזרים, המוזכרים בקוראן בשלילה, כנראה מלאכי חבלה, אכזריים, כולם מתנחלים, ולצידם קצת ערבים יהודים, כן, כך הם רואים את ערביי ישראל, ולא יעזרו לאלה כל נסיונותיהם למצוא חן בעיני העולם הערבי, בצורת קו קשוח נגד המדינה.

עד היום רק בודדים טרחו בכלל להכיר מהי התרבות בישראל, רובם סבורים שהעברית היא שפה מתה ונעלמת, וכי גורלה של ישראל להיעלם, שכן היא יציר דמיוני, ולכן, כמו הדמיון ביכולתה להתנדף, כאילו כלום. זו הרי תיזת אחמדינג’אד.

הנוסחה החדשה מחייבת אותם לראות אותה באור אמיתי, יש לה זכות קיום, יש בה 7.5 מליון איש, יש לה כלכלה, חיים, תרבות וקיום. זה לא קל למי שגדל על נורמות אנטישמיות מובהקות, או פשוט על התעלמות צוננת מ”ישראל” זו. המראה המוצבת לנגד עיניהם מלמדת אותם על עצמם. לא על ישראל הם מביטים, גם עכשיו, אלא על עצמם. והמראה הנשקף לא מוצא חן בעיניהם. אך אין להם ברירה: בלי זה אין מדינה פלסטינית, אין הסדר.