נערי רחוב פאל נהגו לשחק במגרש, “הגראונד”, שבו היו קורות עץ מרוכזות בריבועים גדולים. הנערים הפכו את סוורי הקורות למבצרים ולטירות, והתארגנו כצבא להגן עליהם: המעוזים המבוצרים הוקמו בארבע-חמש נקודות, ועל כל מעוז פיקד סרן. כן, סרן, סגן, סגן משנה, אלה היו הדרגות בצבא. אלא שטוראי, למרבה הצער, היה רק אחד. בכל הגדוד חילקו סרנים וסגנים פקודותיהם לחייל אחד, טרטרו חייל אחד בתרגולים, ושפטו חייל אחד ויחיד למחבוש, על עבירות משמעת. אולי אף אין צורך לומר כי נמצ’ק היה החייל-הטוראי היחיד הזה, נמצ’ק הבלונדי הקטן. בבואם לגראונד היו הסרנים, הסגנים וסגני המשנה מצדיעים זה לזה בקלילות, כלאחר יד, גם אם נתקלו זה בזה מאות פעמים ביום אחד. זרקו בחטף כף יד אל מצחיית הכובע, והפטירו: “סרווס”. רק נמצ’ק המסכן היה חייב לקפוץ לדום ולהצדיע בגוף מתוח, ובאלם כל פעם. “הצמד עקבים!” “הבלט חזה, הכנס בטן!” “דום!” נמצ’ק מצידו, ציית בשמחה, לכולם. פרנץ מולנר, הנערים מרחוב פאל (“מחניים”), 1907 איך אפשר להבין את אי הציות הזועק של תושבי רצועת עזה לקריאה/הוראה של חמאס להגיע בפקודה להפגנת הכוח האחרונה נגד ישראל? פחד מאיבוד שליטה? הפחד לההרג באש צה”ל? ההבנה שישראל הפסיקה לשחק איתם, והפעם היא רצינית בכוונותיה? הידיעה שישראל אינה כבולה לרטוריקה שלה לעזור להם כמו מצרים? יאוש מן המצב? הכל יכול להיות, אך לאירוע “השרשרת האנושית הגדולה בעולם” הגיעו אך אלפים בודדים, שרשרת אנושית של ממש לא היתה, ואילו שכן הגיעו עשו זאת כמובן באופן מאורגן, באוטובוסים. ציפייה של חמאס לעשרות אלפים ואולי אף יותר, נכזבה. הפלסטינים הוכיחו בפעם הראשונה שאין הם בבחינת גוש אדם, המציית בדממה לכל גביר ונגיד. אנו בישראל מתלוננים על בעיית מנהיגות? אצל הפלסטינים מנהיגות שכזו מעולם לא היתה, אלא למען מטרות ערטילאיות כמו “הבעיה פלסטינית”, שאיש אינו מבין עד היום מה בדיוק משמעותה. הפלסטינים, אלה שעדיין מזהים עצמם ככאלה, מחולקים היום לשלוש קבוצות נפרדות, עם מנהיגות שלחלוטין אינה משקפת עוד, לא אותם ולא את מאווייהם, ולחלוטין היא מנותקת מן המציאות. אצל ערביי ישראל, הדורשים עכשיו שיכנו אותם “הפלסטינים בישראל”, יש מצב כמעט אבסורדי: מחקרים מראים שרוב מוחלט של הערבים בישראל, ובעיקר בולט הדבר אצל הצעירים, מעוניינים בשירות לאומי, בו הם רואים הזדמנות אישית והזדמנות קולקטיבית לשיפור מצבם ולזכייה בשוויון, מסקר שנערך באוניברסיטת חיפה ע”י פרופ’ סמי סמוחה, עולה כי 75 אחוז מהצעירים הערבים, בגילאי 16-22, תומכים בשירות התנדבותי-אזרחי. נמצא כי לא רק הצעירים תומכים, אלא גם 71.9% מכלל הגברים ו-83.8% מכלל הנשים. לדברי סמוחה, “התמיכה העצומה בשירות אזרחי של נשים, אימהות לצעירות והצעירות עצמן מעידה על רצון עז לשיפור מעמד האישה הערבייה כי רוב המתנדבים הן צעירות ערביות שרואות בשירות הזדמנות להשתלבות בפרויקט בעל משמעות ולפיתוח אישי”. וכמה יצביעו למפלגות הערביות? 84%. האם אין פרדוקס עמוק מזה בין המאוויים והשאיפות לבין ההצבעה? הרי נושא השוויון והשירות הלאומי הוא הנושא החשוב ביותר מבחינת ערביי ישראל, ובכל זאת יצביעו למי שמתנגד לו. חיילים נאמנים. הרוב הגדול בציבור הערבי כן רוצה שירות לאומי, לעומת מרבית מנהיגיהם מן המפלגות הערביות שנלחמים בכך בחירוף נפש, ואף מכנים את השירות הלאומי בכנויי גנאי איומים, מה אתם יודעים. אותם מנהיגים יודעים שהציבור שלהם כמֵה לצאת מן המסגרות הפוליטיות והמשפחתיות המדכאות שלתוכן נקלע, אך הם אינם מוותרים. הם יוצאים נגד הציבור שבחר בהם, ואפילו שהם יודעים שמדובר בשירות לאומי למען התושבים הערבים. הגדיל לעשות מנהיג בל”ד, עזמי בשארה, שהנתק בינו לבין הציבור הערבי בישראל היה כה גדול, עד שפשוט בחר לברוח לחו”ל. לא ייאמן. זוהי הדוגמה הראשונה כיצד אין שום התאמה בין הציבור הערבי בישראל לבין מנהיגיו. אילו שני דורות, שתי קהילות נפרדות. אצל תושבי עזה המצב עוד יותר פרדוקסלי: החמאס שהשתלט בניגוד לכל התיאומים על הרצועה גרר את התושבים שם לעוני ולרעב, לבידוד וליאוש מוחלט. מיקירי העולם, הזוכים למליארדים של דולרים בשנה כתרומות, הם הפכו למצורעי העולם. מנותקים מישראל שפרנסה אותם, ומן האחים הערביים, קורבן לייצר האסלאם הפוליטי הרדיקלי של חמאס. הארגון הזה לא בא להיטיב את תנאיהם, הם בשר תותחים עבור המהפכה האסלאמית של אדונם החדש, ולו יש לציית. אצל הפלסטינים ביו”ש התופעה אינה שונה בהרבה. לו היה אבו מאזן באמת חפץ בשלום או בטובת אזרחיו, או מי שעוד נותר לו מהם, היה רץ לסגור הסכם בכל מחיר עם ישראל, שכן האלטרנטיבה עלולה להיות שהוא וארגונו לא יהיו פה עוד זמן רב . חמאס ממשיך ועולה, וארגונו של אבו מאזן מפורר ומפוזר. זהו האינטרס הקיומי והמיידי של אזרחיו. אלא שאותה גוורדיה ותיקה וזקנה מימי ערפאת ממשיכה בתרגילים ובויכוחים הישנים על זכות השיבה, ירושלים, ומה לא, כאילו אין הם ישות פוליטית הנמצאת רגע לפני כליון, וכאילו מישהו באמת שוקל לתת להם זאת. שוב, לא על התושבים שלו חושב אבו מאזן, אלא על הנצח הפלסטיני, על זכות שיבה סהרורית לשנת 1948 ועל ירושלים. בשלושת המקרים האוכלוסיה הפלסטינית החכמה יודעת טוב מאוד שהמנהיגים שבחרה לעצמה פועלים באופן הפוך לאינטרסים האמיתיים שלה. דור ועוד דור, אלפי הרוגים ומאות אלפי פצועים הקריבה האוכלוסיה האומללה הזו עבור מנהיגי השווא שהיו לה, אך היא ממשיכה לקפוץ לדום מתוח, בכל פעם שהיא מקבלת הוראה. “הצמד עקבים!” “הבלט חזה, הכנס בטן!” “דום!” למה? תשאלו את נמצ’ק המסכן, שסופו, אבוי, כמו שאתם בוודאי יודעים, היה רע ומר.
מאת ד”ר גיא בכור
◄ אנא עיזרו לאתר שלנו, ושילחו את המאמר הזה אל החברים. עושים זאת באמצעות הכפתור “המלץ לחבר”, כאן למטה. עיזרו לעצמנו להשפיע.
◄ניתן להירשם כאן, ולקבל את המאמרים ישירות אל המייל שלכם. המאמרים יישארו שלכם לתמיד.
גלעד שליט והשד הקדוש
פרפור, גיבור תוכנית הילדים של חמאס, נרצח אתמול באכזריות בידי קצין ישראלי
ג’ורג’ חבש, התנינים שנעלמו, והעשן האדום
הפגנת חמאס בעזה נכשלה? לא יאומן, אך סינדרום נמצ'ק ממשיך לעבוד
