הרפובליקה השניה של ישראל

מאת ד”ר גיא בכור

בחיים של אומה ישנם משברים, מורדות ותקופות של דכדוך לאומי. ישראל נמצאת בתקופה כזו. מדוע לא להפוך עז למתוק? למה לא לנצל את הדכדוך הזה, כדי שישמש מקפצה למשהו חדש, מלהיב, שיעניק לישראל זינוק אדיר קדימה?

מצער לאמר, אך המשטר בישראל, הממשל והפקידות מתקשים מאוד לקבל החלטות. ממשלות הנופלות כל שנה, שיקולי פריימיריז נצחיים, קומבינות הישרדות ומפלגות סקטוריאליות תאבות בצע, כנסת המורכבת מח”כים בינוניים, תאבי פרסום בכל מחיר, בג”ץ ומבקר המדינה, שבמקום שיהיו מעל המערכת וינווטו אותה בזהירות, הפכו בעצמם לשחקנים פוליטיים, ותקשורת החוגגת את הרייטינג ההישרדותי שלה על מדמנת הרפש. כך זה לא יכול להימשך.

הגיע הזמן לכונן את הרפובליקה השניה של ישראל, ולהכריז על משטר נשיאותי במדינה. מספיק עם הועדות, ההיסוסים והבדיקות. מה שהתאים לצרפת לאחר קריסת המשטר הפרלמנטארי, כאשר המדינה הגיע אל שפל חברתי ופוליטי, ומתאים לכל מדינות העולם, יכול להתאים גם לישראל הקטנה. המדינה כולה, על שלל עסקניה, יועציה, אחשדרפניה, שתדלניה, אברכיה וועדותיה, היא בסדר גודל של עיר גדולה בארצות הברית. על מה אנחנו מדברים?

                                          הציבור מואס לאט לאט 
                                                  בדמוקרטיה

תארו לעצמכם: נשיא שמתמנה לחמש שנים, בלי אפשרות להדיחו בכל רגע, שאינו טרוד בהישרדות אישית מיום ליום, הממנה שרים מקצועיים בלבד, שכן אין הוא תלוי בגחמות פוליטיות רגעיות. שר אוצר, שמבין בכספים! שר ביטחון שמבין בביטחון! שר בריאות שממש מבין בבריאות! לא יאומן!

צילום: ד”ר שרה ספינרד

                                                    
כך יוכל הנשיא לתכנן לטווח הארוך, להציב יעדי חזון אדירים ומלהיבים בפני הציבור, יהיה לו זמן גם למדוד את הביצוע, להינות מפירותיו, ולהצעיד בכך את ישראל באמת קדימה. משחק המפלגות מיצה את עצמו. הוא כבר מסוכן, שכן הציבור 
מואס לאט לאט בדמוקרטיה.

הנשיא לא יהיה תלוי בכנסת, אך היא תוכל להדיחו ברוב גדול מאוד, נניח של 80 חברי כנסת. הכנסת עצמה תשתנה, וכמו בגרמניה, מחציתה תיבחר בבחירות יחסיות, כמו היום, ומחציתה בבחירות מקומיות, כדי לרתום את חברי הכנסת לאינטרסים האמיתיים של הציבור שבוחר בהם.  בכך גם יסתיים האופי הטקסי והחלקי של בית הנשיא כיום.

בסוף שנות השמונים רתמה תנועת “חוקה לישראל” את חברי הכנסת לקבל מין שעטנז פרלמנטארי-נשיאותי, בבחירות הישירות של ראש הממשלה. למרבית הצער קיבלנו את הרע בשתי השיטות, בלי הטוב שבהן. (אחד הספרים שכתבתי, “חוקה לישראל, סיפורו של מאבק” בהוצאת מעריב, 1996, עוסק בניסיון הזה, שכשל). עכשיו, כאשר החורבות המפלגתיות והאנושיות כבר ניכרות לעין, הגיע הזמן לקרוא לדברי בשמם ולהפוך את ישראל לדמוקרטיה נשיאותית.

קיימת טענה מוזרה אצלנו כי אין הדבר דמוקרטי, וכי הנשיא עלול להיות רודני. באמת? וכי אנו ממציאים את השיטה הממשלית הזו? האין היא פועלת בהצלחה מעוררת קינאה בארצות הברית ובעוד מדינות דמוקרטיות? האם אנרכיה טובה משלטון יציב, אמין, איכותי ולאורך זמן?

במדינת ישראל שלנו, החוגגת היום 59 שנים נמצאים כשרונות גדולים. כמרצה באוניברסיטה אני רואה את הכשרונות, שרבים מהם אכן עושים חייל בסקטור הפרטי. בתעשיית ההיי-טק, במשק הפרטי, ביזמות, בכלכלה ובשירותים. הם מלאי חכמה ורעיונות. ואכן, השוק הפרטי בישראל משגשג, שכן המדינה שחררה אותו מן הכבלים הסוציאליסטיים שעיכבו אותו כל כך הרבה שנים. עכשיו הגיע גם תורה של המערכת המנהלית הקורסת, הבינונית וחסרת חזון. גם צה”ל הוא חלק מן המערכת הזו, ואת ביצועיו במלחמה האחרונה, לצערנו ראינו, ואיני מבקש לפגוע כאן באיש.

למען ששים השנים הבאות של ישראל, למען הדור הצעיר, הכמה לחזון, ולזינוק אדיר מחדש של ישראל, הגיע הזמן לשינוי הממשלי האמיתי, כמו במתוקנות במדינות העולם. ישראל זקוקה למייצג לאומי, לגורם אחד, שהעולם הערבי יוכל להבין, למפייס לאומי. למשטר אמין ובלתי מתנדנד באופן כרוני. ישראל זקוקה לבעל-בית. היא זקוקה לנשיא.

אני שב ומזהיר: המשך המערבולת החוקתית, חברתית ופוליטית ידרדר את המצב עוד יותר, עד כדי אנרכיה, חלילה. במצב כאוטי כזה הכוחות המעולים, שיכלו לסייע במאמץ הלאומי נזהרים מן החיים הפוליטיים והציבוריים כמו  מאש. כך אפקט הדומינו של חולשה, רדידות ונבילה ממשיך ומתעצם. וכבר אמרו אבותינו “הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה – איש את רעהו חיים בלעו”.

מאמרים נלווים: ההולכים למות מברכים אותך, קיסר     אקזיט!      מדינה שהברכה נטשה אותה