יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), הדהים את העולם בסוף השבוע כאשר הודיע בפומבי ובצורה הברורה ביותר, שהמשא ומתן להקמת ממשלת אחדות לאומית הגיע למבוי סתום. היום הודיע בשמו חבר הוועד הפועל של אש”ף, יאסר עבד ראבו, על סיום המשא ומתן עם חמאס, וכי לאף אחד אין עוד יפוי כוח להמשיך במשא ומתן או לפתוח אותו מחדש, לאחר שאבו מאזן הגיע למסקנה שזה סוף הדרך.
בניגוד לפרשנויות, שהושמעו בישראל בנושא זה, כי הנה מוקמת הממשלה הפלסטינית הזו, כתבתי כאן כי אין הרבה סיכוי להקמת ממשלה כזו, שכן למן היום הראשון של המגעים דרש חמאס להוביל אותה, הן אידאולוגית והן בכל הנוגע לתפקידים הבכירים בה, דבר שתנועת פתח לא היתה יכולה לקבל. חמאס התנגד לשלושת תנאי הקוורטט, ובשום תנאי לא היה מוכן להכיר בישראל.
חמאס טען כי הוא העתיד, וכי הרוב שקיבל בבחירות בינואר השנה מצביע על תפקידו העתידי בהובלת הרשות הפלסטינית. הפתח מצידו טען כי הוא העבר ההיסטורי, וכי הוא הבסיס שאין בלתו בהקמת הרשות הפלסטינית ואש”ף. מדובר בשתי תפיסות עולם מנוגדות לגמרי, אחת מייצגת את האסלאם הפוליטי והשנייה את הלאומיות הפלסטינית. הראשונה בעלייה והשניה בירידה.
לפיצוץ בשיחות יש כמה משמעויות דרמטיות.
הראשונה, הסיכויים להמשך התיאום בנוגע לרגיעה (תהדאה) עם ישראל מצטמצמים. כעסים הדדיים עלולים לבוא על חשבון ישראל.
השניה, הסיכויים להחזרת גלעד שליט קטנים עכשיו יותר. למרבית הצער גלעד ומדד החזרת השבויים הפלסטיניים הם חלק מן העסקה, למרות שהצדדים מכחישים זאת.
השלישית, החברה הפלסטינית תמשיך להתבשל בחרם הכלכלי הבינלאומי המוטל עליה, מבלי יכולת לשפר את מצבה. בניגוד להערכות בישראל, החמאס עדיין זוכה לפופולאריות רבה בשטחים, בהציגו את המשבר הכלכלי כחנק ישראלי מתוכנן, וכאילו לא בגינו הוא הוטל.
בכך נכנסת הפוליטיקה הפלסטינית לסחרור, שכן כל הצדדים כבולים ואינם מסוגלים לעשות הרבה, מחשש אמיתי למלחמת אזרחים פנימית.
נכון הוא שבפתח מהרהרים בקול רם על שלוש אופציות:
הראשונה: פיזור ממשלת איסמאעיל הנייה;
השניה עריכת משאל עם;
והשלישית עריכת בחירות מוקדמות,
אך הם יודעים שכל אחת מן האופציות הללו תוציא את לוחמי חמאס לרחובות, ומשמעות הדבר סוף דרכה של הרשות הפלסטינית המוכרת כיום. זהו, אגב, פחד משותף לכל הגורמים, אולי הדבק המלכד האחרון שנותר כיום בפוליטיקה הפלסטינית.
