מאת ד”ר גיא בכור
עד לשבת בערב נוצרה תחושה בקהיר שהפסקת אש נמצאת בהישג יד: אמריקנים נמצאים שם, צרפתים, גרמנים ומשלחת חמאס שחזרה שוב, ובפיה קבלה עקרונית של היוזמה המצרית, תוך שהם מבקשים להכניס “תיקונים”. ואכן, ראש המודיעין המצרי, עומאר סולימאן ישב איתם, שמע אותם והתפתח דיון על סידורי ביטחון אפשריים. זהו אינטרס פלסטיני ברור.
אלא שעם ערב התהפכה התמונה לגמרי, והבכיר ביותר בחמאס, ח’אלד משעל, בנאום מיליטנטי מאוד מדמשק, פוצץ את המשא ומתן. הוא הכריז כי רק אם צה”ל יתפנה לגמרי מעזה, יפסיק לירות ויפתח את כל המעברים לישראל – רק אז יסכים חמאס לפתוח במשא ומתן על רגיעה. שלושה תנאים מוקדמים, שתוקעים עכשיו את המצב.
זה מפליא כבר מאה שנה, אך הפלסטינים לדורותיהם בדרך כלל יבחרו באופציה שאינה לטובתם, ראו למשל את השביתה הגדולה של השנים 1936-1939, או דחיית כל האופציות הלאומיות, עד היום. אך למה שמנהיג חמאס יבחר באופציה הגרועה ביותר מבחינת העזתים, ואפילו מבחינת חמאס עצמו, הנכתש על ידי צה”ל יום ולילה? הרי ההסכמות של אבו מאזן מצילות עכשיו את חמאס, דהיינו השארתו ככוח השולט בעזה, אם כי מוחלש, פתיחת המעברים, והכנסת שליטה בינלאומית במעבר רפיח. לו חמאס היה מסכים לזה, הפסקת האש היתה מושגת, והוא היה נשאר עם מינימום כבוד, הרי הוא יוכר עכשיו, גם על ידי ישראל, ככוח השולט דה-פקטו בעזה. אך לא, המקסימליזם הפלסטיני הרגיל. או הכל או לא כלום. אז לא כלום.
הסיבה היא אחרת הפעם. זה כבר לא ח’אלד משעל, זו איראן, שהבכירים שלה כופים למעשה עליו, כפלסטיני גולה, לקבל את התכתיב שלהם. מצידם שהפלסטינים ילחמו בישראל עד לתינוקת האחרונה שלהם, העיקר להתיש את ישראל במלחמה שתפגע בה ובחברה האזרחית שלה. הרי דוברים איראנים בולטים כמו עלי לאריג’אני כבר הגדירו את היוזמה להפסקת אש כמלכודת דבש לחמאס, שנועדה להשיג סידורי ביטחון לישראל ולכלוא את המיליטנטיות של חמאס בבקבוק. מה שלא העזו לעשות בלבנון הם דורשים עכשיו מן הפלסטינים: להקריב את עצמם על מזבח האינטרסים של איראן, וכך הפלסטינים אכן עושים! אפילו האיראנים פועלים נגד האינטרס שלהם, שכן עדיף להם שחמאס ישתקם ויתבסס מחדש ברצועה, מאשר שיכתש עוד ועוד.
הפלסטינים בעזה הפכו עכשיו למטבע איראני במלחמת טהראן ארוכת השנים נגד ישראל. “המשיכו להילחם”, מצווים עליהם בטהראן, מרחוק. “המשיכו למות”.
כיוון שקולם של בכירי חמאס המסתתרים במנהרות לא נשמע, בולט רק קולו הדוגמטי והקיצוני ביותר של משעל, זה אשר ישראל כבר הרעילה והצילה ממוות בטוח.
ישנה סיבה נוספת, והיא היריבות עם אבו מאזן. “הפרטנר” כבר אינו פרטנר, שכן בסוף השבוע פקעה נשיאותו, כך שנוצר ואקום, והיריבות בין פתח לחמאס כה גדולה, עד כי כל מה שאבו מאזן יקבל, חמאס יתנגד אוטומאטית. עבאס הסכים לכוח בינלאומי ברצועת עזה? חמאס מייד נגד. אבו מאזן בעד רגיעה ללא הגבלת זמן, חמאס מייד נגד, וכך הלאה. סיבות פוליטיות מפלגתיות ממשיכות את המלחמה המיותרת לשני הצדדים, באין יכולת להכריע. כדרכה התפצלה הפוליטיקה הפלסטינית ליצורי משנה, שלטונות משנה, ריכוזים פיאודליים, כנופיות וחבורות רחוב, ואין אדם אחד שיסגור עניין, למשל כמו נסראללה בלבנון. גם אם חמאס יקבל הפסקת אש, מייד ימצאו קיצונים ממנו ברצועה, שידרשו להמשיך לירות. כך הרי אי אפשר, וזהו סופה של הממלכתיות הפלסטינית, אם נשאר ממנה משהו.
וכעת אנחנו מגיעים לעיקר: אם השהייה של צה”ל בתוך רצועת עזה נוחה למצרים, שכן מעבר רפיח שלהם סגור, וצה”ל מתחיל להיות הכוח הכובש ברצועה, ולכן גם המפרנס שלה; ואם הנוכחות של צה”ל ברצועה נוחה מאוד לאבו מאזן, שכן רק כך יחוסל חמאס והוא עצמו יחזור לעזה; ואם הפיכת צה”ל לריבון הרצועה נוחה מאוד לאיראן, שרוצה לראות את הצבא שלנו שוקע שם ונכתש לשנים, כמו צה”ל בלבנון – זה לא נוח לישראל.
מהו כלל הברזל בניהול המשבר בעזה?
שהיית צה”ל בעומק הרצועה מתחילה להיות נטל, וספק אם יש בה עוד הרבה תועלת. צה”ל כבר הוכיח שאין הוא חושש להיכנס לעומק הרצועה ולהילחם, המסר ההרתעתי כבר הועבר והופנם אצל הפלסטינים. אך להשאיר אותו שם לשירות האיראנים, המצרים ואבו מאזן? האם זה צבא הגנת אבו מאזן? לא ולא. עלינו לחשוב רק על האינטרסים שלנו.
יש מקום להיענות לדרישת מועצת הביטחון לצאת מתוך הרצועה, אך להמשיך את ההפצצות מן האוויר, ממילא כך קורה עכשיו, ומרבית הפעילות היא מן האוויר. בכך תיראה ישראל כמתחילה להיענות לדרישת העולם, דבר שירפה מעט מן הלחץ בו אנו נתונים בעולם, בעוד חמאס ייראה ככוח האלים והנגטיבי, מונע ההסדר.
עם היציאה המלאה, יורדת מאיתנו שוב האחריות לצרכים ההומאניטריים של תושבי הרצועה. חובה לשוב ולסגור את הגבול ואת כל המעברים שלנו, כך שהלחץ על מצרים מן העבר השני ישוב ויתעצם. כרגע אין לנו לחץ יעיל על מצרים, ולכן אין לנו הרבה כוח במשא ומתן העתידי.
אנו בפנים – הלחץ שלנו מתרופף. אנו בחוץ וסוגרים – יכולת הלחץ שלנו עולה.
גם יכולת התמרון של ישראל עולה, שכן במצב כזה לא יהיו לה חיילים במצב סטטי בתוך הרצועה, שעלולים להיות טרף לטרור החמקני שיופעל נגדם מן המארב. האוייב רק מחכה לרפיון חושים אצלנו כדי להחדיר את המטענים שלו, בדיוק כמו שהיה בלבנון החל משנת 1983.
במאמרים קודמים הראיתי כיצד עלינו להיות חסרי צורה, שכן בהתגבשות בירוקרטית, ביצירת בסיסי צבא בעזה, אנו חושפים את חיילינו למתקפה. הדרך הטובה ביותר להגן עליהם היא להפוך אותם לנזילים וחסרי צורה. או בתנועה מתמדת, דבר שהוא קשה לצבא גדול, או להוציאם החוצה. תורת הלחימה הסינית קובעת: לכוח צבאי אסור שתהיה צורה קבועה. היכולת להשיג ניצחון על ידי השתנות תמידית והסתגלות על פי האויב – היא הגאונות האמיתית.
זוכרים את המאמר על המים, המשנים את צורתם תמיד, כאמצעי הלחימה שלנו? צה”ל היה בתוך עזה, וקיבל צורה. אפילו אם ייצא עכשיו מעזה, עדיין תישאר צורתו בתוך הרצועה הזו. הטאו הסיני קורא לכך: הריק, שגם הוא ישות בפני עצמה.
לעיתים
היֵש
הוא
רק
תירוץ
ואריזה,
והאֵין
הוא האוצר
האמיתי.
כד החרס,
עיקר שימושו
הוא בחללו.
אומר הטאו: גם במתקפה על היציב והנוקשה, אין יעיל מהמים
יש עוד מערכה לפנינו, זה לא קרוב לסיום, ולפעמים שינוי צורה דווקא הוא שינוס המתניים האמיתי, ולאו דווקא להמשיך במסלול הידוע המוכר לאוייב, (“השלב השלישי”). בשל סרבנות חמאסית יש להמשיך את המבצע, ולהפעיל עוד לחץ, אבל אחרת. כמה זמן עוד יסתתרו במחילות שלהם ובמאורות? אז יפלו למלכודת הריק מצה”ל, שניצור בעזה. הפתיעו אותם.
* מתוך ספר הטאו, לאו צ’ה, תרגום והערות ניסים אמון, הוצאת טאו’ס ואבן החושן, 2003
◄למבקשים להירשם לקבלת התראות על מאמרים חדשים – עושים זאת בלחיצה – כ א ן.
◄כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, יש להירשם לשירות המאמרים בתשלום, Gplanet Prime. קוראים את כל המאמרים בתשלום שכבר פורסמו, וממשיכים לחודש או לחצי שנה. ניתן להירשם בלחיצה – כ א ן.
◄כדי לחדש את המנוי יש להכנס לקטגוריית “לחידוש מנוי קיים לחץ כאן”, או –
כ א ן.
◄זהו, הצעד החמישי מתרחש ממש עכשיו.
◄לכודים בכישוף
