המנצח זובין מהטה ניצח היום בפעם האחרונה על התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כמנהלה המוזיקלי. בכך הוא סיים פרק של 60 שנות עבודה משותפת. ומה הם ניגנו לסיום? את הסימפוניה השניה של גוסטב מאהלר:
“התחיה”.
תחיה של מה? מאהלר (בתמונה) סבל מאנטישמיות קשה כל חייו באירופה, ודרכו היתה חסומה בשל היותו יהודי בדויטשלנד, ובמרכז אירופה של סוף המאה ה- 19. “בכל מקום יהדותי היא אבן נגף, שבה נתקלים ברגע האחרון, כשרוצים לחתום איתי על חוזה”. למרות שנודע בכל אירופה כמנצח הטוב ביותר של ואגנר, אלמנתו של המלחין האנטישמי, קוזימה ואגנר, מנעה ממנו דריסת רגל בפסטיבל ואגנר של באירוית, שכן הכניסה ליהודים היתה אסורה שם על ידה. בסופו של דבר הוא התנצר למען הפרוטוקול, כדי לשמש כמנהל האופרה של וינה, חלום חייו.
ומהי “התחיה”? חזרתו לחיים של העם היהודי, במולדתו; נצח ישראל. הנס הזה, עליו לא העז מאהלר אפילו לחלום, ואילו אנחנו חיים אותו יום יום, ומזלזלים בו.
ואלה המילים האלמותיות של “התחיה”, אותן כתב מאהלר בעצמו:
האמן, ליבי, האמן,
אתה לא אבוד.
מה שחלמת עליו הוא שלך, כן,
מה שאהבת, מה שרבת.
O glaube, mein Herz, o glaube: Es geht dir nichts verloren! Dein ist, ja dein, was du gesehnt, Dein, was du geliebt, was du gestritten!
מה שהיה, חייב לחלוף,
מה שגווע, יחזור לחיות,
הפסק לרעוד,
התכונן לחיות!
Was entstanden ist, das muß vergehen! Was vergangen, auferstehen! Hör auf zu beben! Bereite dich zu leben!
מהטה, והפתיחה של “התחיה”, מנוגן לפני ארבע שנים (בוידאו הזה, זו לא התזמורת הפילהרמונית הישראלית). מאהלר: “אני כמו יעקב, הנאבק עם אלוהים (2:39), עד שיברכו”.
