תודה לאל! כישוף הדמוקרטיה הוסר
מאת ד”ר גיא בכור
שרת החוץ האמריקנית, קונדוליסה רייס, אולי הגרועה במאה השנים האחרונות בתפקיד הזה, מגיעה למזרח התיכון עם סל מלא מתנות מדאיגות. לכאורה המצב של המדינות הפרו-מערביות, ובראשן ישראל במזרח התיכון ישתפר מעכשיו. ישראל תקבל 30 מליארד דולר כסיוע אמריקני למשך עשר שנים כדי לקנות ציוד צבאי אמריקני; מצרים תקבל 13 מליארד תוך עשר שנים, גם כאן כסיוע צבאי; ושש מדינות המיפרץ הערביות, GCC, דהיינו סעודיה, קטר, כווית, בחרין, עומאן ואיחוד נסיכויות המיפרץ – 20 מליארד באופן כולל.
המסר שהושמע בפי ד”ר רייס: להתגבר על האיום מצד אלקאעדה, חיזבאללה השיעי, סוריה ואיראן (חמאס לא נזכר בפיה משום מה). אז למה המבט החמוץ של מנהיגי האיזור? כי הם כבר מתחילים להבין את גודל הקטסטרופה.
הערכתי היא כי כל הסוכריות הללו נועדו להמתיק בשורה אחת פשוטה ונוראה: ארצות הברית אינה מתכוונת לתקוף צבאית את איראן, ומה שהיא אומרת כרגע לבעלות בריתה באיזור: אנחנו ניתן לכן נשק, ולא נשכח לעודד אתכן. בהצלחה מול איראן, ותהיו בריאים. אותה גישה שעמדה מאחורי הרפיון האמריקני במלחמת לבנון השניה. הם הסתפקו בעידוד ובעצות. לא מעבר לכך.
אין אפשרות אחרת להסביר את פרץ הנדיבות הזה, שנועד ליצור חגורה צבאית במזרח התיכון כמו גם חגורה דיפלומטית, עם ועידת מדינות האיזור, הצפוייה בסתיו. אלא שזו חגורה תוצרת המזרח התיכון, והיא תצטרך להספיק מול איראן והתחמשותה הקונוונציונלית והגרעינית. למרבית התדהמה, אפילו נחישות דיפלומטית לא רואים כיום מצד ארצות הברית נגד איראן. בריטניה, צרפת וגרמניה נחושות ממנה בכל הנוגע להחרפת הסנקציות כלפי איראן. ארצות הברית של בוש כאילו איבדה עניין. מכאן אנו גם מבינים שאין כלל נחישות גם בנושא ועידת השלום המתוכננת, יש עבודה בעצלתיים, בפיהוק, בשלט רחוק. כך לא עובדים! לפחות חצי שנה התרוצץ פה שר החוץ ג’יימס בייקר בשנת 1991, לפני ועידת מדריד. פה איים, שם לחץ, פה מרח ושם הידק. אך לבסוף יצאה ועידה מוצלחת, שהניעה תהליך.
אילו חדשות רעות למזרח התיכון, כלומר שהקו הרך של השרה קונדוליסה רייס ניצח את הקו הקשוח של סגן הנשיא צ’ייני. כיוון שארצות הברית לא מעוניינת להפקיר את בנות בריתה, היא מרפדת את נטישתה אותן בסוכריות למיניהן.
אך זו נטישה.
אנחנו נקבל ציוד ותחמושת (אמריקניים, כמובן). זה המקסימום. הייתר – עלינו ועל צה”ל.
ארצות הברית שואפת להימלט מן האיזור הזה ככל שביכולתה, לאחר כישלונה המהדהד בעיראק, ולאחר כישלונה הנורא בהכנסת הדמוקרטיה לאיזור, והחלשת המשטרים עד כדי איום בהפלתם. לפני שארצות הברית התערבה בעיראק זה היה איזור יציב הרבה יותר.
אלא שגם באיראן יתחילו להפנים את הנטישה האמריקנית הזו, ובהתאם לכך תגבר החוצפה האיראנית, ההעזה וההתרסה. משמעות הדבר הגברת עוצמת הטרור האיראני בלבנון, בשטחים, בעיראק ומאיראן עצמה. ארצות הברית נכנסה שוב לסחרור מזרח תיכוני נוסף, שעוד ימיט אסון על האיזור כולו.
כגודל הציפיות ממשטר הנפל של בוש, כך גם האכזבה והכעס.
מה ניתן לעשות עכשיו, בדקה התשעים?
הסכמה לקבלת הכסף היא הסכמה לנטישה האמריקנית מול איראן.
הוכחה שארצות הברית ויתרה על תקיפת איראן. האם היא נטשה אותנו?
כך לועגים לי השגיי
המזרח התיכון, ואיך להרוס אותו בשמונה שנים
