מאת ד”ר גיא בכור
בעודי שרוי בחום אוגוסט, מוקף בהבלי התקשורת הישראלית, אני בדרך כלל נסוג אל המלחין האהוב עלי מכולם, פרנץ שוברט (1797-1828), כשאני מתקשה לעכל איך גאון שכזה, שמסב לי הנאה כה גדולה, מת בגיל 31 בלבד. ואיך יכול להיות שבזמן כה קצר הספיק כל כך הרבה. בשוברט אני מוצא נחמה מן הבינוניות התקשורתית מכמירת הלב סביבנו, שאין לה עוד שום קשר עם החיים האמיתיים שלנו, והוא כמו דינאמו מסתובב תמיד, המעניק לי כוח. באוגוסט השנה מצננת אותי השלישייה הזו לפסנתר שלו, שצליליה כקול מים מפכים.
אלא שבתחילת השבוע נזכרתי דווקא ביצירה מוקדמת של שוברט, “גרטכן ליד גלגל הכישור” (1814), שאת המילים לה כתב המשורר גתה הגדול בעצמו. הלחן הגאוני של שוברט מזכיר במודע את התנועה הסיבובית של גלגל הכישור, כאשר גרטכן הצוננת והאומללה טווה את חוטיה. ליסט עיבד לפסנתר את השיר הזה, והביטו כיצד יד ימין, המנגנת כאן, מדמה את סיבוב גלגל הכישור.
תוך כדי סיבוב גלגל האופן, מתרחשת בשיר הזה תחרות בין הידיים. ראו כיצד יד ימין מתעמתת עם יד שמאל, מתחלפת איתה, כפי שהורה שוברט (2:30), ואני דימיתי את המאבק בין הידיים למאבק הקיומי ביותר של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות: בין הדת לבין הלאומיות, כלומר בין המסורת הקדומה לבין המודרניות, כיצד זו נאבקת בזו עד חורמה, עד השמדה הדדית. כיצד השיגה הלאומיות את הדת בחצי הראשון של המאה העשרים, וכיצד משיגה הדת את הלאומיות בחצי השני, עד לימינו, בדיוק כפי שקרה אצל הפלסטינים: כיצד אש”ף והחילוניות השיגו את הדת, וכיצד כיום הדת בדמות חמאס, משיגה את הלאומיות. הנה לכם הגלגל המסתובב: הלאומיות נקמה בדת? ועכשיו הדת נוקמת בלאומיות. זו מתחלפת עם זו.
והגלגל ממשיך ומסתובב, כפי שהוא מסתובב כבר 900 שנים (כך על פי הטענה הרווחת) בעיר המקראית חמאת היא חמַאה שבדרום מערב סוריה. גלגלי כפות עצומים ורבי הוד, שנעים על פני המים, לאורך נהר העאסי (“המרדן”), המכונה גם אורונטס. בשל מפלס המים שירד כיום בסוריה, הגלגלים (“נעורה”, בריבוי “נוואעיר”) מסתובבים עכשיו באמצעים מלאכותיים, בעיקר למען התיירים, ושמה של חמאת אכן שיצא למרחקים. 17 גלגלי כפות ענקיים ומסתוריים כאלה קיימים שם, חלק מתוכנית השקייה שאפתנית, שהעלתה את המים למיפלס גבוה, וכאשר הם מסתובבים הם משמיעים נהמה מוזרה. כמוהם כענקים קדמונים, מפלצות אימתניות בממלכת ליליפוט של היום. אלה הם גלגלי שיניים מעץ. האם הם המייצגים של הזמן החולף, שאינו עוצר? הרי אז בשנת 1100 זו היתה הקידמה בהתגלמותה, וכיום הגלגלים האלה נתפסים כחלק מן המסורת, מעוצמת דת האסלאם, שהקימה את רובם (את הראשונים בנו הביזנטים). אם כן, הם קידמה או מסורת? עבר או עתיד? והאסלאם עצמו, אם הוא הליכה קדימה או אחורה?
כמו סיזיפוס, הם ממשיכים לגלגל את הדילמה הזו ללא סוף, כבולים במחזוריות הבלתי פוסקת, ומגיבים בנהימה הנואשת שלהם.
שם, בעיר הסורית חמאה התחולל בפברואר 1982 מרחץ הדמים המפורסם בין הלאומיות לבין הדת, כאשר במהלך כמה ימים מחק צבאו של רפעת אלאסד, דודו של הנשיא הנוכחי, כעשרים אלף איש, גברים נשים וילדים, שהעיזו למרוד במשטר החילוניות של משפחת אלאסד. מונהגים על ידי “האחים המוסלמים” של סוריה, ומושפעים מהמהפכה האסלאמית באיראן, הם כינו את משטרו של חאפז אלאסד, האבא, “כופר”, כלומר לא-מוסלמי כלל, שכן אין הסונים מכירים בעלווים כמוסלמים בכלל. בטבח נרצחו אז כל מנהיגי “האחים המוסלמים” (מעטים כמו המטיף סעיד חווא הצליחו לברוח לחו”ל), וחלק מן העיר העתיקה, בקרבת גלגלי הכפות, נהרס בירי ובטבח. הלאומיות נשארה בחיים, בעזרת כוח הזרוע בלבד, בעזרת הדיכוי האלים, עד לסיבוב הבא.
המנון מפלגת הבעת’, אחדות ערבית לאומית, לא דתית. מה נשאר מכל זה? תמונות מצהיבות, חלומות נמוגים.
והסיבוב הבא הגיע, איך לא? שלושים שנים אחרי, כאשר נדמה שהאסלאם הפוליטי דוכא בסוריה לגמרי, “האחים המוסלמים” במדינה שוב מרימים את הראש, למרבית דאגתו של הנשיא הסורי. הרי זה פרדוקס: כל “חבריו” של אסד הם אסלאם פוליטי: מאיראן, דרך חיזבאללה וחמאס ועד לארדואן, והוא דווקא נלחם בפלגים האלה אצלו בבית, אך אלה החידות של המזרח התיכון. מכאן אנחנו גם מבינים שאלה בריתות כזב, שכתובות על החול הנודד.
מוחמד ריאד שַקפָה נבחר בימים האחרונים כמנהיג החדש של “האחים המוסלמים” פלג סוריה, על ידי מועצת השורא של הארגון. אין לו יצוג פוליטי בפרלמנט הבובות של סוריה, כמובן, אך הוא מוכן להתאגד כמפלגה. הוא דורש “דמוקרטיה”, ממשיך לכבוש לבבות, ומחכה לשעת כושר לזנק, כמו חמאס של ינואר 2006. הרי גם חמאס וגם ארדואן עלו על גלגל הענק באמצעות הדמוקרטיה, ואין להם שום כוונה לרדת ממנו. כדי שלא יושמדו, “האחים המוסלמים” עמעמו את השנאה שלהם לעלווים ולמשפחת אלאסד, אך הם עדיין רואים ב”אחים המוסלמים” של מצרים את מנהיגיהם, מאז ייסד חסן אלבנא המצרי את הארגון בשנת 1928. אך במצרים טובח הנשיא מובארק ב”אחים המוסלמים” שלו, וזורק אותם לכלא. איך ינהג בשאר? הוא נזהר בינתים, שכן ידידו ארדואן, למשל, הוא עצמו “אחים מוסלמים” של טורקיה, אך הזהירות הזו תעלה לו בעתיד ביוקר. הוא משחק עם חיזבאללה ועם חמאס, עם איראן ועם ארדואן, אך עוד יגיע היום שהם יקומו ויטרפו אותו חי. היום הוא למעלה, והם למטה, אך מה אומרים גלגלי הענק של חמַאה? מחר הם יהיו למעלה, והוא למטה.
ואני חושב: אז הכל היה לשווא? מפלגת הבעת’ שנעלמה בעיראק ומשמשת כפוחלץ בסוריה? גמאל עבד אלנאצר, ערפאת, סדאם חוסין החילוני, המפלגות הקומוניסטיות הנעלמות, גם בישראל, המודרניות, הרצון לידע, האם את הכל ישטוף לבסוף האסלאם הקיצוני? האם בסוף נמצא את עצמנו מוקפים בח’ליפויות כמו לפני מאות שנים? אטאטורק שהולך ונמוג? השאה הפרסי שנמחק? מישל עפלק ומפלגת הבעת’ החילונית, שעדיין נושמת בקושי בסוריה? אש”ף ופתח, שנבלעו ואינם עוד? המנהיגות הישנה של ערביי ישראל, שאין לה סיכוי מול התנועה האסלאמית? הנוצרים הערבים שנעלמו במרחב המזרח תיכוני, הלבנטיניות שחיברה בין מזרח למערב, ובמקומם של אלה זורח האסלאם הפוליטי? במקום שהמזרח התיכון יצעד לעבר העולם, הקידמה והמודרניות, הוא צועד אחורה, לעבר המסורת הישנה, המגדירים הדתיים וההסתגרות מרצון. במקום שהמערב יכבוש את המזרח, כמו בעבר, האם המזרח הוא שיכבוש לבסוף את המערב?
אלא שמן המזרח, נזכרתי שוב בשוברט, ובגרטכן העמֵלה במערב ליד אופָן הכישור שלה. והאופן ממשיך וסובב ומסתובב במרץ, וכמו שהלאומיות נמוגה לטובת האסלאם הפוליטי, כך בהמשך סיבוב הגלגל האסלאם הפוליטי יימוג לטובת לאומיות חדשה ומודרניות. הנה: איראן בישרה את הגל האסלאמי לפני כשלושים שנה, ואיראן תבשר את החזרה אל המודרניות והלאומיות, כפי שהציבור שלה דורש, ומה שמעכב זאת היא רק ברוטאליות המשטר האסלאמי. מה שיפה כאן הוא שהגלגל מסתובב, ואי אפשר לעצור אותו. ומה שלמטה מחר יהיה מעלה, ומה שלמעלה מחרתיים יהיה למטה. שום דבר לא היה לשווא, וכל דבר גם זמנו עוד יגיע. וייעלם. בגלגל הקיום סביבנו הטוב דוחק את הרע, והרע את הטוב, והמחזוריות הבלתי נגמרת הזו היא החידה, אך היא גם הפתרון.
היא הדאגה, אך היא גם הנחמה.
