פוטש נגד ההיסטוריה
איקארוס הלבנוני והמשיחיות השיעית
מאת ד”ר גיא בכור
הקלות בה ריסק חמאס את הלאום הפלסטיני, דהיינו לאומיות ותנועה לאומית, לא רק שהיכתה רבים בעולם הערבי בהלם, אלא שהיא מתחילה גם להניע תהליכי חשיבה. היא לפחות זרז.
זוהי תוכחה ברורה למשטרים, התומכים במיליציות אסלאמיות אנטי-ישראליות, עד שאלה מרסקות אותם.
זהו לקח לאותן מיליציות אסלאמיות להעיז יותר.
ומדוע שחיזבאללה לא יעשה זאת, וישתלט בעצם על הלאומיות הלבנונית, אגב ריסוקה? האם הוא מסוגל לכך? בהחלט. האם הוא רוצה? עד לסוף השבוע האחרון הנחתי היתה שלא. עכשיו אני כבר לא בטוח. בהמשך נבין מה עלול לקרות.
*
לבנון חיה כל חייה עטופה במסכות. הטשטוש, אי הדיוק, האמירה המעמעמת והאשמת ישראל הצילו את המדינה החשובה והאומללה הזו, השסועה כל חייה בין קהילות דתיות ועדתיות עויינות, שאין להן הרבה מן המשותף. העמעום הוא מיפלטו של החלש, של זה החושש.
הפוליטיקה הלבנונית היתה ועודנה עטופה בצעיפי טאבו ממשי, המתבדרים ברוח. למשל, אסור לדבר על האיום של חיזבאללה. אסור לדבר על האיום של סוריה, אסור באיסור חמור להציג פלוני או אלמוני כבן עדה זו או אחרת, אסור באיסור חמור להזכיר את המורשת הנוצרית של המדינה.
אחד הלקחים המוקדמים הזכורים לי, ארע בסתיו 1982, כאשר ישראל קיימה “שיחות שלום” עם ממשלת לבנון, והשיחות התקיימו בח’אלדה שבדרום ביירות, ואף הגיעו לקריית שמונה, למי שעוד זוכר.
הייתי אז עיתונאי של גלי צה”ל, ופגשתי קבוצה גדולה של עיתונאים לבנונים, אשר הגיעו נרגשים ומלאי בוז לקריית שמונה (לה הקפידו לקרוא: אלח’אליסה). בשיחה עם פרשן של תחנת הרדיו “קול לבנון” שאלתי אותו על ציר פרלמנט פלוני, מאיזו עדה הוא. מבטו היה רושף תיעוב, כאשר אמר לי: “אתם הישראלים, כל הזמן מנסים לסכסך את העדות שלנו. אצלכם כולם סונים או נוצרים”. לא אשכח זאת.
האמת היא שהנושא העדתי הוא עצום בלבנון, אך אסור היה לדבר עליו. האיש כמובן שיקר. זה לא אנחנו, אילו הם.
מה שקורה בשנים האחרונות, מאז נפילת עיראק הסונית ועליית השיעים, שהמסכות הוסרו, וזהו תהליך מדאיג וחמור מאוד במדינת הטשטוש. תוקפים את סוריה בגלוי, תוקפים את חיזבאללה בגלוי, העניין העדתי גלוי לגמרי. עצביה הנסתרים של המדינה חשופים ופגיעים. אילו סממנים מבשרי רעות ללבנון, אשר עומדת, להערכתי, בפני צונאמי שנאה מחודש.
*
לאחר אירועי עזה וקריסת הלאומיות הפלסטינית, התראיין אתמול סעד א-דין אלחרירי, מראשי המחנה האנטי-סורי ליומון א-שרק אלאווסט. דבריו היו חריפים ביותר. הוא האשים את סוריה כמובן ברצח אביו, אך גם ברצח האכזרי האחרון של ציר הפרלמנט האנטי-סורי ווליד עידו, וכינה לא להאמין, את המיליציות הפלסטיניות המשתוללות במחנות הפליטים בלבנון, בעיקר פתח אלאסלאם, כ”כנופיות עאסף שאוכת (גיסו של הנשיא בשאר). “הוא שלח את הצבא הפרטי שלו ללבנון להכות בעדה הסונית”, אמר, וחצה את כל האיסורים שהזכרתי. “הוא (גיסו של הנשיא הסורי) עומד מאחורי המלחמה במחנות”. גם לעבר חיזבאללה שלח טילים: “על חיזבאללה לבחור בין לבנון לבין משמרות המהפכה באיראן”, אמר, בהציגו את חיזבאללה כסוכן איראני קיצוני, לא לבנוני. אילו דברים שהפוליטיקה הלבנונית לא סובלת. על דברים כאלה משלמים בלבנון, והם מעידים על המתח העצום שבו נמצאת המדינה.
*
אתמול, כאשר מזכ”ל האו”ם פתח בהכנות להקמת בית הדין הבינלאומי לרצח רפיק אלחרירי ועוד 22 איש, הלחץ על סוריה מתעצם. הם כבר עובדים בטורים גבוהים של טרור: מפעילים את המיליציות הפלסטיניות במחנות הפליטים בלבנון; רוצחים מתנגדים להם בלבנון בקצב גובר; מטמינים מטעני תופת; ועומדים מאחורי פעולת ההסחה של חמאס בעזה. אך נשארה עכשיו שאלת חיזבאללה.
עד לסוף השבוע, כאמור, הייתי סבור, שנסראללה לא יתגייס לטובת סוריה, וזו דעתי גם היום. אך הקלות בה התרסקה הלאומיות הפלסטינית מעניקה למזכ”ל חיזבאללה מרחבים חדשים של חשיבה. לא לטובת סוריה הוא יתגייס אלא לטובת עצמו. הוא יודע שבמקרה כזה לבנון תגלוש למלחמת אזרחים מחדש, אך אם המזרח התיכון כולו גולש לעבר אלימות כמוה לא ידע מימיו, ופטרוניותיו סוריה ואיראן מאויימות, מדוע שלא ינצל זאת לטובתו? והנה, עזה מהדהדת עכשיו גם בגבול הצפון שלנו.
ניצחון אלוהי
הצגה בגבול הצפון
