מאת ד”ר גיא בכור
הטעות החלה בשנת 1971, ובנזקיה היא שינתה את פני המזרח התיכון כולו. נשיא מצרים החדש דאז, אנואר סאדאת ביקש לבסס לעצמו את שלטונו כאשר נכנס לנעליו הגדולות של קודמו, גמאל עבד אלנאצר. כדי להעיד על עצמו כאדם מאמין ורציני הוא הכניס חוקה חדשה למצרים, ובסעיף 2 שלה נכתב כי “עקרונות השריעה האסלאמית הם מקור ראשי לחקיקה” (מבאדי אלשריעה אלאסלאמיה הי מצדר ראיסי ללתשריע, مبادئ الشريعة الاسلامية هي مصدر رئيسى للتشريع). השריעה האסלאמית היא ההלכה האסלאמית הקדושה, לב דת האסלאם.
כוונתו של סאדאת היתה להכניס זאת כאלמנט תרבותי, של ציביליזציה מזרחית, לא בהקשר הדתי. כמו שאצלנו נכתב בחוקי היסוד החשובים: “מדינה יהודית ודמוקרטית”, בהקשר התרבותי-לאומי, ולאו דווקא הדתי. סאדאת הלך בעקבות מורה הדרך המשפטי הדגול של מצרים, עבד אלרזאק אלסנהורי (1895-1971), אשר הכניס בפעם הראשונה את המונח “עקרונות השריעה האסלאמית” למשפט המצרי, לקודקס האזרחי, וסנהורי התכוון לכך באופן מובהק בהקשר התרבותי.
בשנות השבעים החלו הארגונים האסלאמיים הפוליטיים והמיליטנטיים לגדול ולהתעצם, בין הייתר תחת חסות הלגיטימציה של “עקרונות השריעה האסלאמית” בחוקה. הם דרשו לתפוס את השלטון, וסאדאת נלחם בהם באמצעות דיכוי ומעצרים. הוא השליך לכלא עשרות אלפי פעילים וגילח את זקנם. אך כדי לרצות את האסלאם הפוליטי המתון, מפחד מהפכה אסלאמית כמו באיראן, וכדי “לאזן” את הסכם השלום עם ישראל, טעה סאדאת את טעותו הקשה השניה. שנה לפני הירצחו על ידי פעיל דתי, הכניס הנשיא סאדאת תיקון לחוקה.
בשנת 1980 תוקן סעיף 2 ועכשיו נכתב בו: “עקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי החקיקה”. בסך הכל הוספה ה’ הידיעה, אך עכשיו, הפכה השריעה האסלאמית למקור החשוב ביותר, שאי אפשר בלעדיו. מאז 1980 כל חוק שאמור לעבור בפרלמנט המצרי צריך להיות על פי העקרונות של השריעה האסלאמית.
הארגונים האסלאמיים החלו להגיש עתירות ומשפטים פוליטיים כדי שכך אכן יהיה. הם לא ראו עוד את ההגדרה התרבותית אלא דרשו שמצרים תתאסלם על פי ההלכה האסלאמית. למה הדובר דומה? שאצלנו היו עתירות לבג”ץ על כי “מדינה יהודית ודמוקרטית” הכוונה “יהודית” על פי ההלכה היהודית הקדומה; להפוך את ישראל למדינת הלכה דתית.
מצרים נקלעה למלכודת איומה, ואכן הפרלמנט חויב לחוקק על פי ההלכה הדתית הקדומה. מצרים הלכה והתאסלמה. אני כבר כמעט והרמתי ידים, מתוך הנחה שמצרים הליברלית אבודה. עליית התנועות האסלאמיות לשלטון נראתה לי עניין של זמן, כפי שקרה הדבר, למשל ברשות הפלסטינית. הנושא הדאיג אותי מאוד, ואף הצעתי רעיון בתקשורת כיצד לבלום אותו.
והנה, קרה נס, והדבר אופייני למצרים, מדינה שממציאה את עצמה ללא הרף. מצרים היא קדירת הרעיונות המבעבעת של העולם הערבי. במצרים כבר היו מלוכה ומהפכה; מלחמה ושלום; קפיטליזם וסוציליזם; ליברליות ודיקטטורה; פן ערביות ולאומיות מצרית; מזרח ומערב; קידמה ושמרנות; עבר ועתיד.
הנשיא חוסני מובארק, כמעט בן 80, לא נותר לו עוד הרבה, תיקן ברגע האחרון את טעותו הקשה של קודמו. סעיף 2 עצמו לא תוקן ואין גם צורך לגעת בו, אך מעכשיו פרשנותו חוזרת להיות בעיקר תרבותית. על פי התיקון האחרון של החוקה מן החודש שעבר, נאסר על מפלגות להתאגד על בסיס דתי, ובוודאי שלא לרוץ עוד לפרלמנט. בכך בלם מובארק את השימוש לרעה הדתי-פוליטי של החוקה, ועצר את הידרדרותה של מצרים למעמד איראן ממש ברגע האחרון.
אני חייב להודות שהנשיא מובארק הפתיע אותי. במעשה היסטורי אחד, איזן מובארק אי-עשייה של רבע מאה. הוא לא הפריד בין הדת למדינה, כפי שעשה אתתורק, ובמצרים של היום הדבר בלתי אפשרי ובלתי נחוץ, אלא בין הדת לפוליטיקה, מעשה אדיר, שבישראל, למשל, הוא בלתי אפשרי. תארו לעצמכם שביום אחד כל המפלגות הדתיות בישראל היו מוצאות אל מחוץ לחוק, ומגורשות מן הכנסת. עכשיו ניתן להבין עד כמה אמיץ הוא המעשה.
מצרים ניצלה. הטעות הקשה תוקנה, והתיקון הזה עוד ישפיע על מדינות ערב, כפי שגם הטעות חלחלה לכל מקום. המזרח התיכון הערבי יכול לצאת עכשיו לדרך חדשה, מצולק קשות מן הטעות שהכניסה את האסלאם הפוליטי למערכת המדינית, אך לראשונה הוא גם יכול להסתכל קדימה באופטימיות.
לקריאה נוספת: גיא בכור, בין הרצוי למצוי, המשפט בעולם הערבי,הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, 2002, בעמ’ 56-71.
לפרק הקודם: תפסת מרובה לא תפסת לפרק הבא: כספי השלום (ולהתראות)
