מאת ד”ר גיא בכור
לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים הסכימה ארצות הברית להעניק את “כספי השלום” לשתי המדינות בסך כ- 2.9 מליארד דולר סיוע שנתי לישראל, וכ- 2.1 מליארד דולר בשנה למצרים, וכך מתנהלים הדברים עד היום, עם היקף סיוע חוץ נומינאלי מדהים של כ-140 מליארד דולר (ריאלית הרבה יותר) לשתי המדינות מאז ועד היום. זו היתה טעות קשה, ואולי הגיע הזמן לתקנה.
הסיוע למצרים נתן שם את התחושה הכוזבת כי השלום יביא למצרים עושר ואושר, דבר שכמובן לא קרה, שכן משטר של קצבאות מעולם לא קידם מישהו. מכאן גם האכזבה הקשה מן השלום, שממנה אנו סובלים עכשיו. אנו תקועים עכשיו באפטר שוק של השלום. העולם הערבי נתן הזדמנות לשלום עם ישראל, קודם כל למענו עצמו, והשלום הזה על הבטחותיו הכספיות, הכזיב. הסיסמה הנפוצה כיום של “האיסלאם הוא הפתרון” באה לענות גם על האכזבה מן השלום האמריקני.
גרוע מזה, משטר הקיצבאות למצרים ולישראל עודד שם חוסר מעש ועצלנות, ועיכב את ההתפתחות הטכנולוגית שלנו בכ-15 שנים. את התקדמותה של מצרים הוא בולם עד היום. נכון, מצרים חייה מן הסיוע הזה, אך זו בדיוק הבעיה, שכן אין לה תמריץ להשתפר כלכלית. למה לשאוף להשקעות הון זרות, לליברליזציה, להפרטה, לניוד מטבע, לפתיחות ולעידוד תעשיות מתקדמות, למה לפתח את שוק ההון, כאשר תמיד יהיה הדוד מאמריקה שידאג לכלכלה שלא תצנח? כספי השלום ניוונו את שתי המדינות, אם כי ישראל הצליחה לבסוף להתנער מן הניוון המשתק הזה, למזלנו. טענתי היא שאת הנזק אין לראות רק במישור הצבאי אלא קודם כל ברמה החברתית-כלכלית.
ואכן, מרבית הכספים הלכו ועדיין הולכים על מירוץ חימוש מיותר לגמרי בין שתי המדינות, גם היום. הכספים האדירים הללו הביאו לשיקום מלא של הצבא המצרי, למודרניזציה שלו, ולמעבר שלו אל הטכנולוגיות המערביות-אמריקניות במקום הסובייטיות המיושנות. האיום הפוטנציאלי שלו עלינו גדל, ולא קטן. צה”ל לא פיגר במירוץ הזה, והתוצאה היא שמרבית הכסף פשוט התפוגג באוויר, על ציוד שמתיישן כל חמש שנים. נכון שתעשיית הנשק האמריקנית חייה מן הסכומים הללו, שבסופו של דבר חוזרים אליה, אך האם דיברנו על כספי השלום, או על כספי המלחמה? ובכל מקרה, מה שבא בקלות הולך בקלות.
140 מליארד דולר נומינליים היו יכולים לפתור את הבעיות האמיתיות של שתי המדינות, בעיקר מצרים, ואת העוני הנורא שלה. בפועל הכספים לא פתרו שום דבר, ולטענתי ההיפך, הם המשיכו את משטר העוני המצרי, מחוסר תמריץ לפיתוח. כך ארצות הברית מממנת את אי הנחת והתסיסה במצרים, שבאים לידי ביטוי קודם כל – נגדה. איזה פרדוקס.
בעבר הצעתי שוב ושוב מודל חדש להקצאת הכספים הללו, אך הדברים נותרו עד היום ללא התייחסות.
אין לי בעיה שהכספים המיותרים הללו ימשיכו להגיע לשתי המדינות ולהישרף שם, אך אם רוצים לראות איזושהי תועלת לכספים האדירים, על הממשל האמריקני להקצות ולו חלק קטן מהם לשיתוף פעולה של שתי המדינות. כלומר שמצרים וישראל יוכלו לקבל את החלק הזה של הכספים רק אם יציעו תוכניות לשיתוף פעולה בכל תחום. אני מבטיח לכם שלפתע פתאום שני הצדדים יתמלאו ברעיונות מבריקים לקידום פרויקטים ביחד. אל לנו לשכוח, 30 שנה מאז ביקר כאן נשיא מצרים אנואר סאדאת, והיקף שיתוף הפעולה בין מצרים לישראל עודנו זניח. זאת החמצה אדירה.
הכספים האמריקנים היו בראייה היסטורית טעות. ניתן לתקן אותה, ולהפוך את הטעות למעלה.
לפרק הקודם: טעות ותיקונה לפרק הבא: “הוי צבא הערבים”
מאמרים קשורים: ישראלים ממאדים, מצרים מנגה 7.7%
